מתאימים בול באופי, אבל לא נמשך אליה, מה לעשות?

שלום,

כמו שהבנתם, אני בן 23, אין לי ממש ניסיון עם בנות המין השני.
לפני כמה זמן הזמינו אותי למפגש אנשים שלמדתי איתם. לא ממש רציתי ללכת, אבל זרמתי. היו שם עוד אנשים שלא הכרתי בכלל, ורק חשבתי לעצמי שאין לי שום דבר במשותף עם האנשים האלה, אבל אז התחלתי איכשהו לדבר עם מישהי ש ולא הכרתי לפני זה, והסתבר ששנינו ממש באותו ראש - שנינו אוהבים את אותם סרטים (צרפתיים בעיקר), אותה מוזיקה (אינדי), אפילו סגנון הלבוש דומה.. השיחה ממש זרמה ובסוף הערב החלפנו טלפונים. רק מה.... עם כמה שהיא מתאימה לי בול מבחינת אופי ותחומי עניין, אין דרך יפה להגיד את זה... הפנים שלה ממש לא משהו בעיני. המחשבה הראשונה שלי הייתה "אם רק אופי היה הכל..."
עדיין, שמחתי שלפחות דיברתי עם מישהי נחמדה. התחלנו להתכתב ולדבר בטלפון, וזה היה מדהים! כאילו פגשתי את הנשמה התאומה שלי. הייתי יושב ומצפה להודעות ממנה.
יום אחד, היא הציעה שניפגש. היו לה כמה שעות פנויות והיא רצתה שנסתובב קצת בקניון. לא שאני מנוסה בדברים האלה, אבל זה לא נשמע לי כמו דייט. אבל בכל מקרה, כל כך שמחתי וכל כך ציפיתי לפגישה הזאת! באתי בשעה שקבענו, זיהיתי את הלבוש שלה מרחוק וממש התלהבתי, ואז נפגשנו וגם היא שמחה.. אבל ברגע שראיתי אותה מקרוב אשכרה אמרתי לעצמי בלב "אה, כן". הלוואי שלא היה אכפת לי ממראה חיצוני, אבל מה לעשות שכנראה נולדתי שטחי. טוב, אז אמרתי לעצמי שפשוט נסתובב קצת כמו ידידים ויהיה נחמד ואני אחזור הביתה. נכנסנו לחנות בגדים והיא התחילה לשאול אותי על כל בגד מה דעתי עליו ואם אני אוהב אותו.. ואני רק רציתי להעלם משם, אז בקושי עניתי לה, זה היה כל כך מביך. כאילו זה לא הספיק, המוכרת עוד אומרת לי "הבגד הזה ממש מתאים לחברה שלך". ואז הבחורה עוד אומרת לה "עזבי, החבר שלי ביישן".... כאילו, מה?? היא החליטה שאני החבר שלה, לפי מה? בחיים לא הרגשתי ככה, רציתי שתבלע אותי האדמה, בנס לא ברחתי משם. טוב, אז הלכנו משם והיא רצתה לשבת בבית קפה. לא היה נעים לי להמציא תירוץ ולהסתלק. אז התיישבנו בבית קפה ובאנו להזמין, וכאילו לא יכול להיות גרוע יותר, פתאום בא לשם מישהו שאני מכיר ובא לדבר איתי!! הוא שאל אותי מי זאת, והיא אשכרה באה להגיד שהיא החברה שלי! אני ישר מילמלתי שאנחנו מכירים דרך אנשים או משהו, והיא רק חייכה. אתם יכולים לדמיין כמה מביך זה היה. מישהי שנראית ככה, ועוד החליטה שהיא חברה שלי על דעת עצמה! די, בשלב הזה כבר לא יכלתי יותר. קמתי, הלכתי משם ולא הסתכלתי לאחור. היא עוד ניסתה להתקשר אלי כמה פעמים, אבל הייתי כל כך מובך שלא עניתי.
ואז עוד חשבתי שאולי אני לא בסדר, ואולי פספסתי הזדמנות עם מישהי שעד כדי כך מתאימה לי.. אבל אז אני נזכר בפרצוף שלה ואומר שאין סיכוי.
אז האם אני בן אדם כל כך נורא ושטחי שאני לא מסוגל להיות איתה רק בגלל הפנים שלה, למרות שאנחנו מתאימים בול? תמיד אמרו לי שמראה חיצוני זה לא משנה, ושעם האהבה מגיעה המשיכה. אז לנסות שוב? להתנצל? לא לדבר איתה יותר? כי מה הסיכוי שאני אפגוש עוד מישהי שאוהבת את כל מה שאני אוהב.