אני מרגישה שאני מתמוטטת נפשית, אני לא יודעת מה לעשות עם החיים יותר

אני לא יודעת כמה זה יהיה ארוך אז סליחה אם זה יהיה ככה.
החיים שלי פשוט מתוסבכים, אני ממש לא יודעת איך להגדיר את זה אז אני פשוט אכתוב הכל במשפטים ונראה עד כמה מבולגן זה יצא..
כמעט על בסיס יומי אמא שלי ואני רבות, והיא מקללת אותי ומשפילה אותי, ולא תגידו סתם ריבים רגילים של אמא ובת, כאילו על דברים ממש שטותיים נגיד אם היא בכאילו ניסתה להוציא שקע ואמרה שאני אוציא ואמרתי לה לא אז היא כעסה עליי, היא כועסת ממש מהר וישר מקללת. רשמתי כמה קללות שהיא אמרה לי: ילדה הזויה, דפוקה, יש לך דפקה רצינית בראש, את חייבת לעשות טיפול יותר רציני עם הפסיכולוגית (הייתי פעם בטיפול אצל פסיכולוגית) אידיוטית, מטומטמת, מפגרת, כמו איזה אוטיסטית, סתומה, זה גובל בטמטום, טמבל ועוד מלא.
הייתה פעם אחת לפני כמה שנים שהיא משכה אותי מהחולצה רק כי לא רציתי להכין צ'יפס כי פאקינג פחדתי מהשמן כי זה שורף.. ;;
היא מורידה לי את הביטחון העצמי ומציקה לי ומקללת והיא מצפה ממני שאנהג כלפיה בכבוד, אני מבחינתי לא מכבדת אותה, היא מופתעת שאני מתנהגת אליה באנטיפתיות כל הזמן, איך לעזאזל? היא מורידה לי את הביטחון ולא נעים להיות לידה ברור שאני לא אהיה נחמדה. אחרי שאנחנו רבות היא ממלמלת טיפשה וכל מיני דברים כאלה וזה יכול להוציא אותי מדעתי, ז"א רבנו אוקיי עכשיו אני רוצה שקט, פשוט יש רגעים שאני ממש רוצה שקט.
יש לי רגעים שאני ככ עצבנית, אני באמת באמת רוצה לצעוק ופשוט לזרוק דברים באוויר. באמת שבאלי פשוט לזרוק משהו על הקיר או על מישהו, כמו התמוטטות עצבים? לא יודעת, פשוט עצבנית ברמות ואין לי כח.
לפעמים אני סתם נועלת את עצמי בחדר, יושבת על הרצפה, שומעת מוזיקה ובוכה. פשוט בוכה על הכל, על כמה שלאף אחד לא אכפת ממני, וכמה שאני טיפשה ושלא יצא ממני כלום ואיך אני ממשיכה הלאה בחיים שלי. הייתה פעם שפשוט קראתי לעצמי מטומטמת מלא פעמים ודפקתי את הראש בקיר, כי רציתי להתרכז בכאב הזה במקום במשהו אחר.
אין לי הרבה חברות ולפעמים אין לי עניין בלהיות איתן, אז אני מבודדת את עצמי, לאחרונה אני בכלל מרגישה שאני מעצבנת אותן, בכללי שלאף אחד אין כח אליי וכולם שונאים אותי ומדברים עליי דברים רעים.
רב החברים שלי הם מהאינטרנט וגם שם אני מתחילה לבודד את עצמי, פשוט מרגישה שאני מציקה ומפריעה לכולם, שלאף אחד לא אכפת ממני.
בלימודים התדרדרתי, מאוד, אני כמעט לא עולה כיתה ואפילו אמרו לי לקחת רק מגמה אחת במקום שתיים מרב שקשה שלי ועוד כאלה קורסים וכולי.
אין לי חשק אפילו לצאת מהמיטה ללימודים, למרות שאני כן רוצה לסיים ללמוד זה נראה כאילו אין לי מוטיבציה לכלום.
אני בקושי יוצאת מהבית, אני בקושי רואה את המשפחה או את החברים, אני ממש לבנה מרב שאני לא יוצאת חח..
פשוט אין לי חשק לכלום, אני כל היום רוצה להיות לבד בבית בלי תקשורת מאף אחד, ככה טוב לי לבד.
הייתה פעם אחת שבכיתי בחדר ודמיינתי תמונה שלי באוויר, לא את הפנים פשוט כאילו את הגוף וזה נראה כאילו תליתי את עצמי, ובכיתי וידעתי שלאף אחד לא יהיה אכפת אם אני איעלם פשוט.
אני לא בטוחה איך אני אסיים את הלימודים ככה, אני אפילו לא יודעת מה יהיה לי בצבא, לשום דבר אין לי חשק, חשבתי ללכת לפסיכיאטר.
אני פשוט שבורה, אין לי כח לכלום.