אני בן 18, עומד להתגייס לתפקיד טכנולוגי.
כשהייתי צעיר יותר ממש לא ראיתי את עצמי משרת בקרבי וממש ייחלתי לתפקיד אליו אני מתגייס.
בפועל הצלחתי להגשים את החלום אבל יחד עם השמחה שעברתי את המיונים וההתרגשות לפני הגיוס אליו, יש לי תחושות קשות מאוד של אשמה (ואפילו מעט שנאה עצמית).
כל המשפחה שלי (אבא, סבים, אחים, דודים ובני דודים) קרבית מאוד (קצינים, מפקדים אוו שרתו בסיירות שונות) ואני בעצם הראשון שנהיה ג'ובניק למהדרין (למרות שאני חותם קבע לא קצר).
מעבר לחשש שאני מאכזב אותם (אני יכול מבחינת פרופיל לשרת בקרבי) אני פשוט מרגיש אפס על כך שאני חשבתי רק על עצמי כשהלכתי לתפקיד, ושאנשים אחרים הולכים לשמור ולהגן עליי.
למה שהם יהיו בשטח ובסכנת חיים ואני אשב במשרד ממוזג ו"אתרום" בכאילו אבל בפועל אני מזניק את עצמי לנקודת פתיחה טובה יותר מהם?
למה זה פייר?
כל פעם שאני רואה חיילים קרביים אני ממש רוצה להודות להם ולהראות כלפיהם הערכה אבל זה ייראה מוזר אז אני שותק ולא אומר כלום...
אני באמת מרגיש שזה לא פייר מבחינתי ללכת לתפקיד כזה, אני מרגיש שאני לא ראוי לחיות בארץ אם זה מה שעשיתי בשירות הצבאי שלי...
אם בזמן שלוחמים נדקרים, נדרסים ושומרים עליי כדי שאני אהיה בטוח- אני רק תורם נטו לעצמי בזה שאני הולך לתפקיד קל ונוח...
מצד שני, אני גם לא רוצה לוותר על התפקיד הטכנולוגי. זה תפקיד מאוד מבוקש שהמיונים אליו לא פשוטים וחלמתי במשך שנים להגיע אליו כך שאני ממש לא רוצה לוותר עליו לטובת קרבי...
שני הרצונות מתנגשים מאוד זה בזה. תפקיד שמעניין אותי ושאני יודע שאצליח בו לעומת קרבי ששם אני יודע שהתרומה שלי אמתית ושאני באמת עושה משהו משמעותי עבור המדינה ועבור כל החיילים שקיפחו את חייהם בשבילי.
מה אתם אומרים?
מה לעשות עם התחושות האלו?
האם לבקש לוותר על התפקיד?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות