הצבא הפיל אותי לקרשים, חושבת יום ביומו על לשים קץ לחיי

דבר ראשון לפני שאתחיל
אשמח אם תקראו ועוד יותר אשמח אם תענו לי בתגובות ממיטב ידיעתכם. תודה תודה תודה.

חודשיים כבר אני בצבא. חודשיים מגעילים ועכורים
שכל יום בכיתי בהם. סבלתי. הטיפת אור היחידה שלי הייתה בן זוגי המדהים, שעזר בכל עת.
אתחיל
הגיוס שלי היה לתצפיתנית. עוד לפני הגיוס התקשרתי המון למיטב ואמרתי שאני לא מעוניינת מסיבות כאלו ואחרות,
אמרו לי אין בעיה- ביום גיוס גשי לקצין מיון והוא בשמחה ישנה לך את הייעוד.

וככה חייתי עד יום גיוסי עם התחושה הזו,
שאני הולכת לשנות את התפקיד שאני כל כך לא מרוצה ממנו.
הגעתי ליום גיוס עם התחושה הזו,
ניגשתי לקצין מיון והוא בפנים קרות אמר לי זה התפקיד שאת מיועדת אליו, וזה התפקיד שיהיה לך.
מיררתי את חיי והצטערתי שהאדמה לא ניפתחה ובלעה אותי בעודי בחיים.
לאחר כל התהליך גיוס הגיע הרגע שבו היינו אמורים לעלות על האוטבוסים לכיוון הבסיס-סיירים
ושמה להתחיל את הטירונות ואת הקורס.

סירבתי להתפנות מהבקום ובמשך יומיים הייתי בסרבנים.
יומיים קשים, מלאי תיזוזים, השפילו אותי, ובכיתי כל שנייה.
ביומיים האלה ההורים שלי התקשרו כל יום לקצין העיר ושמה אמרו להם שכל עוד אני סרבנית לא ייקחו אותי ברצינות
עליי להתפנות ולנסות לצאת מבפנים.
לאחר יומיים נישברתי.
התפניתי מהבקום ונסעתי לכיוון הבסיס.
עד היום אני מצטערת על הרגע הזה.
בבסיס מיררתי את חיי במשך כל התקופה.
אני סובלת מבעיות ברכיים וגב חמורות
והפרופיל שניקבע לי הוא 72 - עד היום אני לא מבינה איך בנאדם שבקושי עומד על הרגליים מקבל פרופיל כזה. צבא מפגר.
הטירונות והקורס הם מאוד פיזיים. המון ימי שטח, המון זמן בעמידה.
כל יום הייתי אצל החופלת. היא ידעה את המספר האישי שלי עוד לפניי.
הרופא ביחידה וכל המעורבים בדבר - שמו עליי זין.
כל יום בכיתי וכל יום התפללתי למותי,
כי אם גם ככה אני חוזרת הביתה פעם בשבועיים לשישבת
אז מה הטעם לחיות בכלל?
באיזשהו שלב הפסקתי לאכול. הפסקתי לישון בלילות.
לא היו לי חברים.
לא דיברתי או תיקשרתי עם אף אחד.
הייתי לבדי. בבסיס רחוק מהבית.

ביום אחד בכיתי לאחת המפקדות שאני ביקשתי לראות קבן לפני שלושה שבועות, ועדיין לא קיבלתי
למה הם מחכים? שאני אתאבד?
ןהיא צחקה לי בפנים ואמרה לי שאני רכוש צהל ואסור לי לפגוע בעצמי.
חשבתי שאני בחלום בלהות שלא ניגמר.
יום אחד לפני שהייתי צריכה לחזור לבסיס
אבא שלי ראה שאני בקושי עומדת על הרגליים
ושהן נפוחות 

והחליט לקחת אותי ישר למיון. שמה עשו לי בדיקות וצילומים
נתנו לי כדורים
והחליטו לתת לי עשרה ימי גימלים.
אוטומטית סופחתי לר"מ 2
וכעת אני בניהולם.

עושה פיזיותרפיה ובירורים לגבי המצב הרפואי שלי
הברכיים והגב.
מה יעשו איתי הלאה.

לפי מיטב הבנתי בכדי לצאת מתצפיתנית צריך פרופיל 45
אני ממש חייבת עזרה מכל מי שיודע דבר מה
על בעיות ברכיים וגב חמורות, יכול להיות לי פרופיל 45? ואם כן, מה זה אומר?
האם אני אשרת קרוב לבית?
האם אני אמשיך לשרת בסיירים רק בתפקיד אחר?
ובכלל - איך אני יכולה לצאת מהמקום שגורם לי לכל כך הרבה דיכאון
ושאני חושבת יום ביומו על לשים קץ לחיי.

תודה לכל העונים
אשמח לתשובות