סובל מדימוי עצמי נמוך עקב טראומות שעברתי, מה לעשות?

שלום לכולם
הסיפור שאני הולך לספר לכם הוא די ארוך, מאוד אעריך את האנשים שבאמת יקראו אותו ויתנו עצה.

נולדתי למשפחה מדהימה, שנתנה לי רק אהבה ושפע כל הזמן. אימי הייתה חד הורית וגידלה אותי באהבה ונתינה אין סופית.
כשהייתי בן 13, היא נישאה שנית ועברנו לגור ביחד. (אני אימי ובעלה)
אני והוא מאוד התקשנו להסתדר ביחד, הוא היה מאוד מלחיץ אותי בהמון דברים (סדר וניקיון) והרבה פעמים צעק על אימא שלי. התקופה הזו גרמה לי לכאב עצום שאין ביכולתי לעשות דבר על מנת להגן על אימא שלי שכל כך הערצתי.
לאחר שכבר לא יכלתי לשאת את זה יותר, עברתי לבית של סבתא וסבא שלי המדהימים.
באותה תקופה, הייתי מבולבל מבחינה מינית, הרגשתי משיכה מינית לגברים אך משיכה רומנטית לנשים. כתוצאה מזה ועל מנת לשקר לכולם, התחלתי לצאת עם בנות עד שהבנתי שזה לא זה.
בגיל 16 הייתה לי מערכת יחסים ראשונה עם גבר, שם הבנתי וקיבלתי את זה שאני הומו וגם סיפרתי למשפחתי שקיבלה אותי מאוד יפה ובאהבה. (למרות שהיה קצת קשה לאמא שלי בהתחלה, אך מובן לי לגמרי)
לאחר הפרידה ממנו, התחלתי לעשות הרבה שטויות, התחלתי לשכב עם גברים ללא הפסקה, לעשות סמים והרבה שטויות שכמעט עלו בחיי.
לאחר לילה רווי באלכוהול עם גבר שהיה גדול ממני ב15 שנה, חזרתי הביתה גמור נפשית.
דפקתי בדלת של השכנה שלי (נקרא לה אנה)
אנה, כמוני, עברה הרבה פגיעות מיניות בחייה וחיים מאוד קשים (הייתה זונה ומכורה לסמים.)
אנה התחילה לעזור לי לצאת ממה שהייתי בו, אך גם גרמה לי מאוד לשנוא את עצמי ולהרגיש מנוצל.
לאט לאט היא הכניסה לי לראש שכל הגברים שהייתי איתם (שזה היה מבחירה) פשוט ניצלו אותי ואנסו אותי ובאיזה שהוא מקום זו בעיה שלי ואני שרוט.
נכנסתי לדכאון, הרגשתי שאני שונא את עצמי ואת מי שהייתי. שהייתי פשוט זונה, בן אדם שרוט ודפוק. רק רוצה לציין שהייתי בן אדם מלא בשמחת חיים ואנרגיות, חברותי וזורם. אנה, גרמה לי לא להאמין בעצמי יותר, היא פשוט משכה אותי להרגשה שלה ביחד איתה, בזמן שרק עשיתי חיים.
מאז, הכל בחיים נהיה לי קשה יותר. חרדות, דיכאונות, מחשבות פרנואידיות
המחשבה הכי קשה שעולה לי היא שאני פוזל, (אני לא פוזל, יש לי עיניים מיוחדות מאוד, פשוט בגלל שכמה אנשים בעבר אמרו לי שיש לי פזילה קלה - לקחתי את זה בקיצוניות והתחלתי להאמין שאני פוזל.) מאז כל הזמן חשבתי שאנשים מסתכלים עליי ושופטים אותי, התחיל להיות לי מאוד קשה להסתכל בעיניים של אנשים, גם במהלך שיחות)
זה לא עוזב אותי, זה מוריד אותי כל כך, אני מרגיש שהחיים שלי מתחלקים ל2 - לפני שהכרתי את אנה ואחרי. לפני ששנאתי את עצמי ואחרי.
אני בטיפול פסיכולוגי, מרגיש התקדמות, אבל כרגע אני בפרידה מבן זוג ומאוד פגוע, אז המחשבות הטורדניות, החרדות והפרנויות חוזרות.

מעריך מאוד מי שקרא עד עכשיו, מה דעתכם על הסיפור שלי? מה כדאי לי לעשות?

נ.ב יש לי עוד כל כך הרבה לספר ולהתייעץ , מי שמעוניין להיות שם בשבילי, שידבר איתי :)