יש לי הרגל מגונה שאני לפעמים מנסה להבין את המניעים, המחשבות והפסיכולוגיה מאחורי התנהגויות של אנשים שאני פוגש.
גדלתי בתור ילד דחוי בבית ספר ובגלל שלא הצלחתי להתחבר לאנשים בדרך הטבעית ניסיתי לפרק את הבעיה לגורמים ולהבין איך אנשים פועלים וככה לדעת להסתדר בעולם.
המנגנון הגנה הזה הציל אותי, לאט לאט בניתי לעצמי יכולות חברתיות.
בניתי מודלים של נפש האדם, התנהגויות, רצונות של אנשים סביבי ולימדתי את עצמי בצורה מלאכותית, ממה אנשים נעלבים, מה הם אוהבים, מה נחשב יפה, מה נחשב לגיטימי, מה נחשב יצורי, ומתי להגיד מה.
את כל האינסטינקטים הטבעיים שהייתי אמור לפתח באופן ספונטני בבצפר פיתחתי לעצמי לבד. אילפתי את המח שלי להיות כמו של כולם. הפכתי את עצמי לנורמלי.
אמהמה, גם היום כשאני כבר לגמרי חושב כמו כל בן אדם נורמלי, נשאר לי ההרגל הזה של לנתח אנשים.
אפילו סתם בדברים קטנים, כבר לא מתוך איזה צורך, רק מתוך הרגל...
הקטע זה שאח שלי שגדל איתי תמיד ראה אותי מנתח את הסביבה, חושב על אנשים, מנסה לפצח את העולם, והוא שונא את זה. הוא מרגיש שאני גם מנסה לנתח אותו (הוא צודק, אני מנסה לנתח כל הזמן את כולם) והוא מרגיש שאני עושה לו רנטגן. הוא מרגיש חשוף ופגיע. כאילו אני מינימום פרופסור X
הוא שונא אותי ומתרחק ממני.
הוא חסר סבלנות אלי.
הקטע זה ששמתי לב, שהתכונה הזאת של הניתוחי אופי מרחיקה ממני עוד הרבה אנשים.
במיוחד הטיפוסים היותר "שאנטי" או הסטלנים. שהם לא אוהבים את הסגנון האנליטי. הם גם לא מגיבים לזה טוב וזה מצמצם את המעגל חברים שלי.
באמת שזה הרגל מגונה שנשאר לי מתקופות אפלות. הייתי שמח להפטר ממנו וללהסתכל על דברים בצורה יותר רגשית ופחות שכלית.
ואם שכלית אז יותר בכיוון של הבנת הזדמנויות ולא ניתוח נפש האדם.
בא לי להיות כמו כולם. ילד אמיתי.
שלא מתעסק בלהבין מה מושך לכל אחד בחוטים.
החיים קשים ככה.
איך נפטרים מזה?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות