אדישות עצמית וחוסר אמון באחר - תרופת פלא מישהו?

אז... אני צריכה למצוא בן זוג. בעל.
ולא אל תגידו לי שאם זה מלחץ זה לא טוב, כי אם לא אלחיץ את עצמי, מניסיון, אני אמצא את עצמי בגיל 50 נזכרת לחפש.
בשנים האחרונות קלטתי שאני המון פעמים מפנטזת על הקמת משפחה, על שמות לילדים על איך יראה הבית, ועכשיו שאני כבר בגיל שדמיינתי את עצמי מתחתנת בו פתאום קלטתי שמעולם לא העסיקה אותי המחשבה על האדם שאחלוק איתו את החיים האלה.
זה לא חדש שאני מתחמקת מהמחשבה על כך, גדלתי בציבור הדתי, הפרדה מוחלטת. אולי חוץ מבני עקיבא אבל אז הייתי בעיקר בקרוב הבנות... גם עדיין היינו בשלב ש"בנים זה איכסה" וגונבות להם את הכיפות.
מחשבות על זוגיות ואהבה תמיד היו משויכות לדמויות מהספרים או מהמדיה ומעולם לא משהו כלפיי.
לא יודעת למה... אבל גם בגיל הזה, אפילו כשנעשו מלא שיחות אני לא מצליחה לדמיין מישהו לצידי, אולי כי ברגע שאני מעלה בעיני רוחי בחור שעומד ליד 'אני העתידית' בחופה אני נתקפת דחף לדחוף אותו ממנה ולשאול אם הוא השתגע, שיחפש טובה יותר, זאת היא לא מספיק.
וזה מוזר... זה לא שאני שונאת את עצמי, אני חושבת שהלב שלי טוב, אני בחיים לא אפגע במישהו בזדון, אני סבלנית ומשתדלת להיות לעזר. אבל עדיין, העובדה שאני לא מצליחה לייצר קשרים לאו דווקא של זוגיות אמור להעיד משהו עליי, לא? המשפחה שלי אוהבת אותי אבל הם מכירים אותי כל חיי וזה מרגיש כאילו אני צריכה שמישהו יעבור איתי כברת דרך ארוכה עד שיוכל בכלל לחשוב על להתחבר אליי ואני אליו.
אני מרגישה שמשהו נדפק בדרך שבה אני מתקשרת עם אנשים, ככל שאני מתבגרת ככה החברותיות שבי יורדת.

וזה לא שהייתי מאוד חברותית גם בעבר, אני תמיד הייתי ביישנית, סגורה, ללא כישורים חברתיים וחסרת ביטחון והתחומים האלה נשארו כמעט ללא שינוי אבל פעם עוד הייתי אוהבת אנשים, גם אם לא הייתי מתקשרת איתם. ועכשיו, ככל שאני מתבגרת ונחשפת לטיפוסים בעבודה אני מרגישה כאילו אני לאט מבינה איך העולם עובד... אני נעשית פחות תמימה, יותר צינית וביקורתית, תמיד על המשמר, לא מסוגלת לתת את כולי, כי האדם שמולי הוא תמיד בעל אלפי פנים והתנהגויות שזה מלחיץ.
אם בעבר הייתי מפחדת להיפתח בגלל ביישנות, היום זה גם, ובעיקר, מזהירות.

אני רואה איך אנשים מגיבים אליי, אני רואה את חוסר העניין, חוסר הניצוץ. אני קולטת את ההעדפה של אחרים על פניי, הכל מחלחל ואני משתתקת יותר. קוברת את עצמי עוד ועוד כי מי הם שאני אנסה בכלל? למה שאתאמץ אם הם לא מסוגלים לראות בי משהו?
אה כן... זה כי באמת אין בי משהו.
וזאת ההרגשה שלי בהמון סיטואציות, חלק זה הראש שלי יוצר חלק הם אמיתה גמורה.
האנשים שמעדיפים אותם על פניי גם אני מעדיפה.
אנשים שאוהבים יותר ממני גם אני אוהבת.
לכן זה מדכא אותי, לכן אני סובלת. אין בי שום דבר מיוחד או מושך, גם אם כן זה לא בולט ונמחק ככל שהזמן עובר.

אני לא מדברת על זוגיות כבר, אני מדברת על קושי בכלל מול אנשים, אני אחות בכורה, אמורה להוביל משפחה, להנהיג, להיות משענת.
ופעם אולי הייתי כזאת, אולי חמלו עלי ונתנו את המקום כי הייתי צעירה ואילו פשוט עכשיו אני מתפרקת... אני לא namber one של אף אחד, אני לא קונצנזוס אני לא נאהבת.
בעצם אולי אני כן שונאת את עצמי, פשוט מרחמת עליי מדי מכדי להודות בזה.
לא... זה אפילו לא זה, אני אדישה לעצמי, כמו שרבים אדישים אליי.
ולכן אני אדישה להכול.
ולכן אני לא מסוגלת להעלות מחשבה שמישהו בכלל יהיה מסוגל להעדיף בי משהו על פני אחרות. פשוט לא מסוגלת.
אני לא מאמינה שיש בי משהו להביא לשולחן. כלומר, ברור שיש לי דברים, אבל הם לא מספיקים.
אני לא מספיקה.
וזאת מחשבה הרסנית שלא תוביל אותי לשום מקום.

אני יודעת מבחינה פרקטית איך לצאת מזה: להציב מטרות ולעמוד בהן, להפחית זמן מסך, להתעניין בכנות בחייהם של אנשים אחרים, לעשות ספורט, להשקיע בעצמי מבחינת ביגוד, איפור, היגיינה, להכריח את עצמי להתגבר על ביישנות והסגירות שבי, לפתח תחביבים, לבנות סדר יום ולעמוד בו...
אבל אז תמיד אני כזה בשביל מה...?
אני עדיין אהיה אותו דבר. אני לא מאמינה בעצמי שאצליח. תמיד אני מתחילה משהו, מתכננת אותו לפרטי פרטים ואז זונחת.
מי ירצה מישהי נצרכת כזאת שלא מסוגלת לעזור לעצמה? אם לא אצליח לעזור לעצמי איך אעזור לו? איך אעזור לילדים שלי? אני לא יכולה להיות עם מישהו כשאני כל כך חסרת אונים מול העצלנות ורגשי הנחיתות האיומים שבי.

ואני מגזימה עכשיו, אני יודעת להציב מטרות כשהן מאוד חשובות כמו לימודים או עבודה. כשזה תלוי בגורם חיצוני, כשיש דדליין, כשאני עלולה לאכזב מישהו אני מצליחה לעמוד במטרות. על הדקה ה90, אבל עדיין.
אבל, חה, מה אכפת לי לאכזב את עצמי?
אני יודעת מה יהיו התשובות פה: "אין תרופת קסם", "צריך פשוט להחליט ולעשות", "לכי לטיפול" ואלה הדברים שאני אומרת לעצמי אבל לא מצליחה.
קשה לי להתמיד... אולי כי אני רגילה לדופמין מיידי מסרטים, סדרות וטיקטוק שם הכל נפתר בצ'יק.
וקשה לי להאמין באנשי מקצוע, לא באמת איכפת להם.

יותר מדוייק, אני לא מצליחה להרגיש שאכפת להם, אפילו אם כן אכפת להם. אני לא יכולה לצפות שיהיה להם אכפת כשלי כבר לא. ואני יודעת שזה לא ריאלי לרצות שמישהו יטפל בי בחינם. זה אפילו לא בעניין הכסף, אני לא מסוגלת להאמין שמישהו מסוגל לעזור לי כי אכפת לו, זו דפקה שלי, אולי כי הרגשתי מטומטמת כשבחרתי לשתף קשיים אישיים מיוזמתי מחנכות מסוימות או מדריכות בצורה שבה ייתכן שבאמת היה להן איכפת, בהתחלה, ובאמת היה להן רצון טוב לעזור... אבל איך אפשר להתמיד איתי כשאני כזאת?
בסוף הן נעלמו. והגיוני, הן לא חייבות לי כלום. זה לא שעשיתי משהו עבורן, אני תקועה מדי בעצמי ובבעיות שלי. זה לא שהן התחברו אלי, איך אפשר עם החומה סביבי? יש להן את החיים שלהן לדאוג להם. אני הרבה פחות חשובה מזה, אני יודעת, אם הייתי במקומן מאוד ייתכן שהייתי פועלת באותה דרך.

אבל על הנקודה הזאת זה יושב. בלב שלי עדיין התחושה של נפתחתי בעניין הרצון שלי להשתנות ועזבו לי את היד באמצע הדרך ונשארתי בחושך. מבחינתי אדם שרוצה לעזור לי זה תמיד לתקופה מסוימת, הסיבות של אנשים לעזור זה או כי משתלם להם או כדי להרגיש טוב עם עצמם שהם משמעותיים. ואף פעם לא מרצון כנה.
וזה מטומטם, כי יש אנשים שיהפכו עולמות. פשוט אני לא מסוג האנשים שעושים זאת בשבילם. אין לי כלום להציע.
ויש אנשים שכן פועלים מרצון כנה וטוב, אני יודעת שכן, אני פשוט לא מצליחה להאמין בהם.
ולכן אני לא מסוגלת להביא את עצמי לטיפול, גם כי זה יקר וגם כי כאשר ניסיתי האדם בסוף יעלם מחייך ברגע שתפסיק לשלם לו. אז בשביל מה בכלל? זה יותר מדי לבקש בלעדיות על אכפתיות של אדם. אני יודעת את זה. ועדיין לא מסוגלת לשחרר.

לכן אני גם לא מצליחה ללכת לאימוני כושר, אני לא מסוגלת להתחבר למאמנות, לא מרגישה בנוח כי אני מזהה או חושבת שאני מזהה חוסר עניין, שעמום, אדישות... ואני מסתלקת. אני מרגישה כמו כלום בעיניים של המון אנשים וזה משניא את עצמי על עצמי.
אני לא יודעת למה כתבתי את כל החפירה הזאת, בכלל התכוונתי לפרוק על השטחיות הכלולה במציאת בן זוג.
מי שקראו עד הסוף. תודה.
אני יודעת שאין כל כך עצות לעניין.
ועדיין, אם יש כאלה שעברו התמודדות דומה והצליחו לצאת מזה אולי זה יעודד אותי קצת, ואם יש להם הדרכה איך עשו את זה, אולי אצליח לשכנע את עצמי לפעול באותה דרך... אולי בעוד כמה שנים אקבל התראות על הפוסט הזה ואחייך כי אני כבר אחרי ויש עוד שצלחו את השלב הזה, אולי עוד אהיה באמצע תהליך אבל זה יעודד אותי להמשיך.
ואולי לא אקבל תגובות בכלל וזה גם ירגיע אותי, כי צרת רבים זו נחמת טיפשים ולהיות טיפשה יחידה זה גם סוג של הישג, לא?

חשוב לי להדגיש, אולי זה נשמע שאני בדיכאון עמוק לפי הכתוב אבל זה ממש לא הסיפור. אני מאמינה שאני פשוט דרמטית. מה גם העובדה שאי אפשר להוסיף אימוג'ים כדי להקליל את הכתוב לא תורמת חח. ברוך ה' התברכתי בחיים טובים, משפחה אוהבת ואופי נוח. באמת שאני בסדר, שמחה ומרוצה רוב הזמן מעצמי.
אבל התקופות האלה מגיעות לביקור מדי פעם ואני רוצה לפתור אותן. כי לא מגיע לי להרגיש כלפי עצמי ככה.