בחודשים האחרונים נכנסתי לחרדות ומחשבות דכאוניות ופאסימיות שלא אפיינו אותי בעבר.
מה שאני חווה עונה על התסמינים של דכאון קליני. ועוד אחת מהבעיות שלי היא שאני אטומה לחלוטין , לא מצליחה להפתח גם אם אני ממש רוצה .
לפני שבועיים החלטתי לקחת את עצמי בידיים ולספר לאמא שלי שאני רוצה ללכת לפסיכולוג וביקשתי שתיקח אותי ברצינות .סיפרתי לה את זה תוך כדי שאני בוכה את נשמתי ואפילו לא הצלחתי להפסיק לבכות.
ומאז לא קרה כלום.ההורים שלי מתנהגים אותו הדבר.אין יחס שונה או נסיון לדבר על המצב שלי או אפילו התייחסות לבקשה שלי.
מה עושים? איך ממשיכים מפה?אני באמת מרגישה שפסיכולוג יכול לסייע בכמה דברים אבל אני לא יודעת מה לעשות כבר.
אני מניחה שההורים שלי חושבים שזה רק הורמונים ושיעבור לי לבד אבל המצב שלי גורם לי סבל ואני מרגישה אומללה לגמרי.
יהיה לי קשה שוב ושוב לספר להורים שלי שיש לי בעיה כי כמו שאמרתי אני סגורה מאוד והייתי בטוחה שזה ישנה משהו אם אני אשתף את ההורים במצב שלי כמו שהמליצו לי.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025