כבר שנים שאני סובל מבדידות חברתית.
מאז ימי התיכון...
אין חברים אמיתיים.
בתיכון לא היו בכלל. אפילו לא את הצבועים האלה.
בצבא אמרו שזה ישתפר. אז זהו שלא. היו כמה 'חברים' והיו 'ידידות'... אבל... איך שהצבא נגמר, הכול התנדף.
בלימודים האקדמיים אמרו שזה ישתפר. אבל לא. כלום.
כל אלו שאיתי בלימודי התואר, אני טוב להם בשביל למלא אינטרסים שלהם- לעשות איתם עבודות כי אני חכם, לתת להם חומרי לימוד כי הם לא טורחים לבוא לקורסים, לעזור להם להתנסח בעניינים כאלו ואחרים וכו'.
תמיד הם יגידו שאין כמוני, שאני אדם טוב וכו' אבל ברגע האמת? כלום ושום דבר.
היום יום ההולדת שלי- ומלבד המשפחה איש לא טרח להרים אליי טלפון.
כל כך עצוב. בקושי בפייסבוק הם מטריחים את עצמם לכתוב לי.
שלא לדבר על משהו אחר. חגיגות? אולי בחלום.
אמשיך לחלום על ימי הולדת רוויי חברים... ימי הולדת של כיף... את זה איש לא יכול יהיה לקחת ממני.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות




















אירועים ומתנות
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות



































2026