אני כמהה להוריד במשקל, אך קשה לי. איך להצליח?

שלום :)
אני תמיד הייתי ילדה שמנה\מלאה,אני לא ממש בטוחה איך להגדיר את זה. במובן של תמיד אוכלת. משוגעת על אוכל! לחיים עגולות, רגליים עבות, ידיים עבות. זה אף פעם לא היה... כפי שרציתי או כפי בנות אחרות שראיתי. זה אף פעם לא היה שלם, גם מנטלית.
ועד היום זה כך. אותה סוגייה.
הלחיים העגולות לא הלכו, הרגליים נשארו הידיים והבטן. זה מגיע להרס של דימוי עצמי, ודימוי עצמי, כשחושבים על זה- חלק משמעותי ביותר בחיי האדם, רק חשוב שהוא יהיה למעלה.
אני תמיד רציתי להרזות, תמיד רציתי שהג'ינסים היפים והצמודים יעלו עליי, אבל מה לעשות. לפעמים זה לא הוגן ואני נאלצת ללבוש משהו אחר. והופ! ישר הדימוי העצמי ברצפה. "אוף! הלוואי שיכולתי ללבוש את הג'ינס במידה 36 ולא במידה 42."
אני שוקלת 77.6, גובה 1.64. באמת שאין לי מושג קלוש אם זה נורמלי, לגיטימי. אני רק יודעת שה-BMI עומד על רף די גבוה.
ואחרי, כמה? 16 השנים שאני חיה בפלנטה הזו, לא באמת עשיתי משהו עם זה. כלומר, לא אכלתי בריא, אולי לכמה ימים אחדים וזה נשבר. עשיתי ספורט, שוב נשבר. דגש על התקופה האחרונה שמצבי הרוח שלי משתנים מפה עד להודעה חדשה ואוכל בעצם מנחם אותי, אז זו גם בעיה רגשית.
אך עכשיו כנראה הגיע הזמן, וכבר כמעט שבועיים? או בסביבות החודש (עם כמה הפסקות...) שלקחתי את זה לידיים. באמת ובכובד ראש- אני מתחילה לשים לב למה אני אוכלת, פעילות ספורטיבית כל בוקר, שינה מסודרת שגם יש לזה הקשר לא קטן.
אולי לפעמים אני מחליקה, אבל אני חוזרת למסלול. זה כבר טמון בי! ואולי אפשר להגיד גם גשמי.
אז מה הבעיה בעצם? אני מניחה שאני בסוג של רגע עכשווי, קצת פאניקה ותסכול פנימי של אני כבר שלושה ימים לא עושה ספורט, היה חג, קמתי בבוקר לא היה לי כוח, ויתרתי ואכלתי כמו פרה. ולא רק בגלל שהיה חג- שוב, כפי שאמרתי מקודם, כשאין לי מצב רוח מה אני עושה? אוכלת ואוכלת. זה מבאס וזה קשה! זה ממש תהליך פרדוקסלי. ובימים שאני כן על המסלול, יש לי רגשות אשם אחרי שאני אוכלת, גם אם זה הדבר הכי קטן ועשיר בחלבונים.
לכן, אני רוצה לשאול אתכם, איך אני יכולה להצליח לא 'להחליק' לפעמים ולהישאר על המסלול? איך להימנע מהרגשות אשם האלו? והכי חשוב, איך להימנע מלאכול כשאני עצובה? תנו לי תקווה.
תודה לכל העונים.