לא חוויתי כלום בחיים, רדפתי אחרי הצלחה וכסף, ועכשיו כשיש הכל אני פספסתי

כל חיי רדפתי אחרי כסף והצלחה
להוכיח לעצמי שאני יכולה, יכולה להגשים את החלום של דירה גדולה בבית חדש עם מרפסת ואוטו יפה. כי בילדות היינו חיים בדירה מעופשת עם מקרר ריק
גדלתי במשפחה חסרת אמצעים, אבא שלי היה מתעלל באמא שלי ועזב אותה עם ילדים קטנים, השכלה רכשתי בעצמי, עבדתי קשה וסיימתי תואר ראשון מהטכניון בגיל 24
התקבלתי לעבוד בתפקיד קטן, והתקדמתי מהר מאוד, הייתי עובד 14-16 שעות ביום ועבודה הייתה חיי והיום אני מנהלת מחלקה גדולה מאוד בחברת הייטק, עם שכר מאוד גבוה ותנאים מעולים וכל מה שחלמתי עליו. ויש לי באמת הכל מבחינה כלכלית הגשמתי את עצמי
יש לי דירה גדולה משלי במרכז בבניין חדש, שלא מזמן עברתי לגור שם. שילמתי את החובות של אבא שלי שהשאיר לאמא שלי
בדרך לקנות עוד דירה קטנה למטרת השקעה, וחיה חיים יחסית טובים, אוכלת הרבה בחוץ, קונה מה שאני רוצה לעצמי ולא צריכה לחשוב הרבה על מה יהיה ואם ישאר כסף וכו'.
באמת אפשר לומר שאני הצלחתי עם נחישות והתמדה להגשים את עצמי ולהוכיח את עצמי בעבודה
העבודה באמת מתישה, סופר קשה, אני עוברת מפגישה לפגישה למטלה, ויש לי 12 שעות עבודה ביום בממוצע וגם בבית אני בטלפונים עם אנשים ושיחות סקייפ עם אנשים מכל מיני מקומות בעולם, ככה שאני צריכה להיות ערה בשעות לא הגיוניות (בגלל הפרשי השעות)
אבל אני התרגלתי.
מפה לשם יצא לי לחשוב המון, אני נושקת לגיל 30, ולא עשיתי כלום, בתור ילדה לא היו לי חברות, לא חגגו לי ימי הולדת, לא היה לי בן זוג, בצבא לא ממש היה לי תפקיד מעניין והייתי די מרוחקת.
לא עשיתי טיול אחרי צבא, לא הייתי בזוגיות תמימה כזאת של ילדים בני 17 שאוהבים אחד את השני
וגם לא בזוגיות של צעירים בני 22, יוצא לי להיות במסעדות ובבתי קפה בפגישות, ותמיד אני מתבוננת מהצד בצעירים המאוהבים שיוצאים לדייטים ויש להם התרגשות ופרפרים, כאלו בני 20-25 יפים שפשוט נהנים מהחיים, או כאלה שיוצאים לבלות וכו'
אני מרגישה תחושת פספוס מאוד קשה, מצד אחד אני קמה בבוקר לנוף עוצר נשימה מהבניין בו אני חיה, שיודעת שהרבה היו רוצים לקום לנוף כזה
מצד שני אני קמה למיטה ריקה, בית ריק, חסר חיים כזה. הכל אותה השגרה מרגיש לי שאני פספסתי את כל הנעורות שלי והתקופה שהייתי אמורה להנות ולפרוח בה
יוצא לי לקרוא פוסטים בפורומים, אומרים שנשים בגילי כבר "פגות תוקף" ושגבר לא ירצה לצאת עם בחורה שלא זכה להנות מנעוריה, אני יכולה להבין את זה, הרוב בגילי כבר נשואות עם ילדים ואהבה, אחרי שחוו אהבות גדולות והרפתקאות.
אני לא זכיתי להנות מנעורי בעצמי ואני מרגישה שהחיים שלי יכלו להיות אחרים ואולי יותר טובים, אמנם אז לא היה לי כסף, אבל לפחות הייתי אולי חווה ריגושים והרפתקאות.
יוצא לי לצאת לדייט פעם ב.. אבל רוב הגברים בגילי מחפשים בחורות יותר צעירות בגילאי 24-25 ואני באמת לא כלכך יודעת איך להכנס לעולם ההכרויות ולמצוא אהבה אמיתית
אני אשמח לשמוע עצות, דעות, מה שעולם לכם בראש