ניסיתי הכל כדי לצאת מהבדידות הזאת אבל רק דוחים אותי וזה עצוב

רוב האנשים מרגישים בדידות חברתית בתקופת הקורונה. אצלי זאת מציאות של 12 שנים. זה כואב לפעמים עד כדי דמעות. זה הסיפור שלי: עד כיתה ו' הייתי ילדה מאוד אהודה בכיתה. ואז הגיעה מפנה מאוד עצוב. עברנו לעיר אחרת במרכז הארץ. באותה תקופה התחלתי אמא שלי חלתה בסרטן ובקושי ראיתי וכשאני אומרת בקושי אני מתכוונת שגם היו לפעמים חודש שלם שלא ראיתי ( בדיוק עכשיו העיניים שלי שוב מתמלאות בדמעות, וואו עצוב לי ) כל המצב הזה גרם לי להיות מופנת בתוך עצמי. הילדים בכיתה החדשה זיהו את המצוקה הזאת וזה גרם להם להפוך אותי לקורבן. זה התחיל מאלימות מילולית ופיזית כיתתית ומהר מאוד עבר להיות שכבתית. אני אף פעם לא אשכח איך באחת ההפסקות הם שרו לי: " מי שונא את לידר יותר מכולם? " תחשבו על זה ילדה שיש לה אמא חולת סרטן גם ככה עצוב לה ועוד משפילים אותה בבית ספר. זה כאב שאני לא מאחלת לאף ילד\ה לעבור את זה. הינה גם עכשיו ברגע זה אני בת 25 אני בוכה, כי כואב לי. בוכה בדיוק כמו שבכיתי באותו יום. היה גם יום שהלכתי לבקר את אמא בבית חולים אחרי חודש, ושכחזרתי משהי מהכיתה התקשרה אלי שהיא רוצה לבוא אלי אם עוד ילדה. שמחתי, אך השמחה הייתה לאיד. הן באו נכנסו לי לחדר בלגנו אותו צחקו והלכו. אחת מהן ביקשה ממני סליחה לפני חודש, אבל קשה לי לסלוח. באותו יום ישבתי בוכה על המיטה עם חדר מבולגן, וככה אבא שלי מצא אותי. ואז הגיעה שלב תיכון כיתה ט - יב ההורים שלי רצו לרשום אותי לתיכון בת"א וככה לפתוח דף חדש אבל העירייה לא הסכימה. בעיר שלי יש שתי תיכונים אחד מהם טוב יותר ולשם נרשמתי גם לפי אזור מגורים, ולשם נרשמו רוב הילדים שהחרימו אותי והציקו לי. אז כאמור בתיכון ההצקות פחתו אבל החרם רק המשיך. ומי שעבר חרם בגיל תיכון יודע כמה זה קשה להיות לבד בלי חברים בכלל. בצבא הכרתי ידידה וידיד הייתי איתם בקשר גם אחרי הצבא אז שהידיד הכיר לא מזמן משהי ובחר לנתק את הקשר כי יש לו חברה. והידידה עברה לבאר שבע עקב לימודים אז גם הקשר נותק. בעבודה אין לי כ"כ מי להכיר כי אני עם צוות של גברים וגם עכשיו עבודה מהבית. כרגע אני כבר שנתיים משפרת את כל תעודת הבגרות שלי. באחד הקורסים היו איתי 2 בנות שגרות בעיר שלי אבל אתם יודעים איך זה יש הבדל דק בין להיות חברה שלך במשך חודשיים של קורס במסגרת הכיתה לבין לרצות להיפגש איתך. כמה פעמים הצעתי לכל אחת מהן להיפגש אבל כל פעם תרוצים. אחרי שנגמרו החודשיים של הקורס בכלל מי זוכר אותך אחת מהן התעניינתי בשלומה אפילו לא ענתה לי. באוקטובר אני מתחילה ללמוד משפטים באוני תא. שוחחתי עם כמה סטודנטים האם הצליחו להכיר חברים חדשים בתואר. וכמעט באופן גורף התשובה הייתה שיש להם את החברים מהבית ואין להם זמן להכיר עוד אנשים ואם הכירו חברים בתואר זה נגמר בין כותלי הלימודים לא שהם יושבים איתם בסופש. ואז שמעתי על קבוצה בפייסבוק של גירל טו גירל ראיתי שיש שם כמה בנות שהעלו פוסטים להכיר חברות חדשות חלקן באזור שלי אז פניתי אליהן אבל הן אפילו לא התייחסו. כמה מהן היו ממש מגעילות אפילו שאחת מהן רשמתי לה היי ראיתי שרשמת שאת מעוניינת להכיר חברות חדשות. אז היא ענתה לי נו ו.. מה את רוצה. או אחת שרשמה שהיא הכירה דרך הקבוצה כמה בנות ושהבנתי שהיא בגילי גם מאזור המרכז שאלתי אם אפשר להצטרף אליכן ולהכיר אתכן היא ענתה שהן פחות מחפשות כרגע להכיר אנשים. אז רשמתי פוסט בקבוצת פייסבוק וידויים תא שעצוב לי וכל מה שעבר עלי משהי שם רשמה לי בפרטי שהיא תדבר עם ידיד שלה יש להם חבורה ממש טובה והיא תשמח שהוא יצרף אותי. זה היה לפני 3 חודשים מאז ועד היום היא לא יצרה איתי קשר וששאלתי אותה לפני כמה ימים היי ממצב היא אמרה שהיא מצטערת אבל הידיד הזה לא רוצה לצרף אנשים שהוא לא מכיר. אז יש כל מיני קבוצות פייסבוק ווצאפ הכרת חברים חדשים אבל גם משם לא יוצא כלום מלבד קשקושים וחפירות. לקשקש עם אנשים בווצאפ אני לא זקוקה. אני רוצה חברים לצאת איתם. בקיצור כמו שאתם רואים ניסיתי להוציא את עצמי מהמצב אבל זה לא קורה. אולי גם בגלל זה הדמעות שלי כי אני מבינה שכבר לא יהיו לי חברים. אנשים בקורונה חווים קצת בדידות אבל בכל זאת יש להם למי להתקשר ואם מי לצאת לי אין. אין בכלל. הייתי שמחה אם אתם מכירים קבוצה שמטיילת ביחד/ עושה ארוחות שישי משותפות/ קבוצה עם צעירים להכיר חברים. ( עדיפות לאזור תא והמרכז שיש אנשים בגיל שלי 25 + ) אבל קבוצה באמת שאנשים מכירים ונפגשים ולא סתם מבלבלים תמח בפייסבוק וחופרים בווצאפ. חוץ מטיוליק וחברים לדרך שאני מכירה.. הייתי רוצה לשמוע על עוד כמה ולנסות את מזלי בכמה אופציות.. ממש אשמח אם אתם מכירים אני ממש רוצה לנסות להוציא את עצמי מהלבד ולהחליף את הדמעות של העצב בדמעות של אושר ושמחה אחרי יציאה עם חברים