שלום חברים,
בהמשך לשאלה קודמת שפרסמתי, אני משרתת כבר חצי שנה, יומיות בתפקיד נחשב מאוד. כאמור, מאז שהתגייסתי חוויתי הדרדרות במצב הנפשי, שהתבטאה בהתקפי חרדה, נדודי שינה ודיכאון, שהובילו בסופם גם למחשבות חוזרות על פגיעה עצמית.
הגעתי לקב"ן כדי לקבל עזרה, לא כדי לצאת. נשאלתי במפורש אם אני רוצה לצאת ושוב ושוב אמרתי שאני לא בטוחה ולא יודעת. לאחרונה הקב"ן המליץ בעצמו על יציאה, אמר לי שנראה שהיציאה תקרה במוקדם או במאוחר ועדיף לעשות זאת עם כמה שפחות נזק. הוא שלח המלצה לפסיכיאטר והתקשר להורים. הבנתי ממנו שהשלבים הבאים הם פחות או יותר אישורים ואני בחוץ.
מתחילה לחשוב על החיים שאחרי, אבל הלב נחמץ. היה מזעזע ואם אשאר אני חוששת למצוא את עצמי במצבים רעים מאוד (מה גם שקב"ן כנראה לא ממליץ סתם על יציאה. לא עשיתי הצגות בשום שלב והנה בכל זאת הומלץ שאהיה בחוץ), אבל ברגעים מסוימים אני מרגישה שזה פינוק, נזכרת בחברים שהכרתי ובחוויות די מדהימות שעברתי. לא חוששת להתחרט כי יודעת שבחוץ אפרח בדרכי, אבל יש בי גם כאב גדול. עברתי משהו. השתניתי. מעכשיו תמיד אהיה הצעירה שבתואר, הצעירה בעבודה. ההורין שלי לאט לאט מעכלים, חושבים הלאה על העתיד – אבל אולי אני מפספסת דברים גדולים?
גם אם לא אחזור לשרת, גם אם לא אמשיך, איך להתמודד עם תחושת היציאה? איך למצוא את עצמי שוב?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025