אבא שלי חולה במחלה קטלנית וכואב לי שלא היה לנו קשר אבהי רגשי, איך להתמודד?

עברתי ילדות קשה עם הורים שנולדו להורים שהעבירו אותם ילדות קשה(העברה בן דורית) ולאבי בן ה- 82 התגלה סרטן בריאות קטלני לפני 5 שבועות ומאז המצב שלו רק מדרדר.
הוריי מאוד תלויים אחד בשני ויש להם מערכת יחסים מזוכיסטית סדיסטית שרק הם יכולים להבין את היחסים ביניהם. יש בי את כאב ההחמצה שכנראה לעולם לא יהיה "תיקון" מול אבי וגם לעולם לא אצליח לממש את הפנטזיה של לדעת איזה אדם הוא היה באמת (למרות שבשנתיים האחרונות הוא הצליח "לראות" אותי אחרי שהם הפכו אותי לשקופה בצעירותי)
לאחרונה היה לי איתו מן סוג של "אינטימיות" (בהיותו חלש מאוד וצרוד) בכך שהוא סיפר לי כמה הוא סובל מכאב ועל איזה ויתורים הוא היה מוכן לוותר רק כדי להפסיק את הכאב (שמחתי עם עצמי שהוא נפתח בפניי ונשען עליי)
אתמול היה לו התקף של קוצר נשימה שלישי או רביעי בתקופה האחרונה ובבית החולים החליטו להצמיד לו מכונת חמצן. כאן, כבר התחלתי להבין באופן מוחלט שמפה זה יכול רק להידרדר. יש בי רגשות אשמה קשים, דבר שאמי נהגה לשתול בנו, הילדים, כשהיינו קטנים ותמימים. בחיי אני מאוד סוליסטית ועכשיו כשאני יודעת שהזמן שלו שאול, זה מעמיק לי יותר את תחושת הבדידות למרות שלא היה לנו שום קשר רגשי אבהי עמוק ואפילו דל עד מאוד. רוצה לציין שלמרות שחטפתי ממנו בצעירותי אני סולחת ומוחלת לו. התחלתי תהליך לפני 5 חודשים לפני שגילו לו את המחלה. אין לכם מושג כמה הוא סובל ואין נחמה. החוסר האונים הזה שאי אפשר לקחת ממנו טיפה את הכאב הוא עצום. בחמישה השבועות האלה הוא גם חלה בקורונה מאחר והמערכת החיסונית שלו ירודה ואמי, בצדק, לא מוכנה שנבוא לבקר אותו. גם עליה אני מרחמת למרות שהיא התאכזרה אליי כמו שאף תסריט בסרט לא יכול לתאר. עד היום. החוסן הנפשי לה נמוך מאוד, היא מנותקת מהמציאות וקשה לה מאוד התמודדויות שכאלה. מה עוד, שאין אף אחד שיכול יהיה להבין את ההתנהגות הפסיכוטית שלה ולסבול את זה, למעט אבי. כמה שהתאכזרה אליי בעבר בימים אלו היא מתאכזרת אליי יותר, השיחות מולה קשות מאוד, היא מקטינה, משווה ביננו כל הזמן, כועסת כל הזמן ומסכסכת ביני לבין אחיי, התנהגות שבעבר ניתקתי איתה קשר של כמה שנים ובשנה וחצי האחרונות ניסיתי לשקם את היחסים מולה אך ללא הואיל. מסתבר שהיא פסיכופטית סציופטית ואין לי הרבה מה לעשות עם זה למעט לשנות את דרכיי והתנהגותי וכרגע ההתנהגות הקיצונית הקשה שלה מולי, מלאת הרעל, מונעת ממני להתקשר אליה ולדרוש בשלומו. עם כל זאת לא הייתי רוצה שהוא יסבול ולפי מה שאני רואה כרגע הסבל שלו גדול: לא אוכל, מרזה, ישן רוב הזמן כי מביאים לו כדורי מורפיום, תשוש ובעיקר כואב לו. נקרע הלב.אשמח לקבל ממכם עצות איך להתמודד עם רגשות האשמה (בידיעה שלא יצא לי מזה כלום מרגשות האשמה) וכמה מילות נחמה ואמפתיה. אשמח ממש. תודה חברים והמון בריאות.