לא מסתדרת עם אמא מאז שעליתי לחטיבה

היי, אני בת 16. אני אומרת מראש שזה יהיה קצת ארוך, וקצת חופר, אני מאוד מודה למי שיקרא..
כשהייתי ביסודי, הייתי תלמידה מצטיינת. התנהגות מאה, ציונים מאה, המועדפת של המורים. להורים לא היו תלונות וכמובן שגם לי לא היו.. הכל היה בא לי בכזאת קלות, למרות שלא היה לי קל ולא תמיד הכל היה מעולה.. כשעליתי לחטיבה, כנראה משהו השתבש לי במוח, ופשוט נהייתי ההפך הגמור ממה שהייתי ביסודי. מ90-100 זה ירד ל70-80, אח"כ ל60 וכך הלאה.. הגעתי לציונים מתחת לכל ביקורת.. כאלה שעדיף כבר לכתוב 0 וזהו.. ההתנהגות שלי הייתה ברצפה, היו שיחות עם ההורים בבית ספר, בבית, וכמה שניסיתי עדיין לא הלך לי, המורים לא חיבבו אותי בלשון המעטה.. הברזתי ומבחינתי בית ספר היה רק לחברים. אני יודעת, זה נשמע סיפור כמו של כל ילד מתבגר שמגיע לסביבה חדשה.. אבל אצלי זה היה משהו שונה, היו לי ריבים עם ההורים ובואו נגיד שהתקופה הייתה תקופה חרא ביותר.. שנה שעברה לקחתי את עצמי ביידים מהמחצית השנייה, עשיתי כל מה שאני יכולה כדי להעלות את הציונים שלי ולהפסיק עם כל ההתנהגות הזאת.. כן, הצלחתי, עדיין היו ירידות אבל ניסיתי.. אם הגעתם עד לפה, אני מודה לכם.
בקיצור, כל ההקדמה הזאת הייתה בשביל להסביר לכם למה התחילו הריבים עם ההורים. בהתחלה הם חשבו שזה יעבור, אבל ככל שעבר הזמן התגברו הריבים.. זה הגיע למצבים שאני רבה עם אמא בעיקר, כמעט כל יום! זה כבר בלי שום קשר ללימודים. אני יודעת שהיא אוהבת אותי, ושהיא מצטערת על מה שהיא אומרת, אבל יש לה אגו מטורף. כשאנחנו בריב היא לא רואה בעיינים, היא יכולה להוציא מהפה את הדברים הכי פוגעים ומשפילים בעולם. כמובן שגם לי יש פתיל קצר, למרות שאני משתדלת לעבוד על עצמי בשבילה.. בשביל לא להתנגח איתה שוב כל הזמן.. אבל זה פשוט לא עוזר! אנחנו רבות על כל דבר, כמעט כל יום. מתוך שבוע, שישה ימים אנחנו בריב ויום אחד יש רגיעה. לפעמים זה גם עם אבא, ולפעמים אני מרגישה שאני משתגעת! רק הם מביאים אותי למצבים האלה, אף פעם אף אחד לא הוציא אותי מדעתי ככה! אמא שלי מצפה שהכל יהיה אצלי מאה מאה מאה, היא לא מוכנה אפילו לשמוע שאי אפשר להיות מצטיין בהכל. אני בטוחה שגם אתם הייתם בגילי, אני רק בת 16, זה לא הדבר היחיד שיש לי בראש עכשיו.. ובלי שום קשר ללימודים יודעים מה. אין לנו שפה משותפת, וכנראה גם לא תהיה! היא פשוט לא מבינה אותי, אנחנו שונות! תפיסת העולם שלה היא ההפך הגמור משלי. לא יכולה, זה מתסכל אותי, נמאס לי.. אם אני שותקת היא תדבר ותדבר ותדבר עד שאני אהיה חייבת לענות לה! אני לא רוצה לחפור לכן לא אפרט יותר מדיי, אולי אתם לא מבינים כל כך את המצוקה שלי כי כולם רבים עם ההורים.. אבל אני פונה אליכם לעזרה. איך להפסיק את זה? כי זה משפיע גם על דברים אחרים.. לדבר איתה - אלף ואחת פעמים ניסיתי. שוב, סליחה על החפירה, תודה ענקית למי שקרא עד הסוף... ):