האם עברתי חוויות חיים קשות מדי בגיל צעיר, שהביאו אותי למצב הזה?

ככה , רוב חיי גרתי באותו מקום מגורים מדי פעם עם גיחות למקומות שונים בארץ. ובעולם. הייתי נורא מוצלח עד גיל 32. למרות שעברתי הרבה קשיים לאורך החיים שרוב האנשים שחיו לידי לא עברו רבע מזה. אבל איכשהוא תמיד הצלחתי להתעלם מזה. נתחיל מההתחלה , כבר הלידה שלי לא הייתה פשוטה נולדתי בחודש השישי ואח שלי התאום מת אחרי שבוע. בגיל 7 היו לי מגרנות חזקות שמנעו ממני לחיות חיים נורמליים אחרי אימוני כדורסל הייתי חוזר גמור וישן כל היום. הייתי שם מגבת רטובה על הראש ולא יכול לתפקד. מה שכן תמיד היו לי חברים והייתי נחמד ומנומס , אבל גם תמיד הייתה לי תחושה שצוחקים עליי ומזלזלים בי. לא הייתי גבוה במיוחד אבל היה לי גוף שרירי למרות שלא היה לי בטחון.
בגיל 8 אמא שלי חלתה בסרטן ובגיל 10 היא מתה. ככה שאת אמא שלי לא היה לי אף פעם בפלאפון למשל. אף פעם לא התקשרתי אליה. והכרתי אותה בערך 10 שנים בתור ילד וזהו. שהייתי בן 11 התחיל באלאגאן בבית ואח שלי חלה במאניה דיפרסיה , הוא השתגע והיה לי נורא קשה להיות בבית ההיתי ילד קטן ולא ידעתי איך להתמודד עם זה וזה הפחיד אותי. מאד. תמיד אח שלי הציק לי לא משנה כמה ניסיתי להיות איתו בקשר תמיד שאלו אותי עליו. לא היה לי חופש להיות אני אבל המשכתי ללכת לבית ספר אחרי שאמא מתה כאילו לא קרה כלום וסיימתי תיכון עם בגרות מלאה שאת הבגרות המלאה השלמתי אחרי התיכון. אחות שלי הגדול עזבה את הבית בתקופה שלאח שלי היה קשה ואף פעם לא הייתה איתי בקשר. בגלל שלאח שלי היו בעיות שהחמירו בצבא החלטתי לא להתגייס ושחררו אותי על נפשי. עשיתי בכל זאת תרומה למדינה למרות שלא הייתי חייב ועשיתי שנת שירות שנה אחת וירות לאומי שנתיים. בשנים האלו שהייתי מחוץ לבית למדתי הרבה על החיים והיו לי חברות פה ושם. ולמדתי להיפתח לאנשים. וכל זה כבר עשר שנים לבד בלי אמא ועם אח שהתפלפ. אחרי זה הלכתי לעבוד מחוץ לבית הרווחתי קצת כסף ויצאתי לטיול בדרום אמריקה. בטיול לדרום אמריקה נגלה בפניי עולם חדש ולמדתי ספרדית ופורטוגזית. ראיתי שאני יכול להתחבר לאנשים בקלות. לפני החזרה מדרום אמריקה גיליתי שאבא שלי לא עונה לפאלפון והוא תמיד היה עונה . הייתי צריך כסף לטיול מסויים ואני זוכר שהוא לא ענה לי. סיפרו לי שהוא בבית חולים מחוסר הכרה. שחזרתי מדרום אמריקה אחרי שנה לא ראיתי את אבא שלי , הייתי צריך לחזור מדרום אמריקה במקום שהוא יחכה לי ונשב ונתחבק בשדה תעופה ונדבר על הטיול ואיך היה , הייתי צריך לחזור לבית חולים בארץ ולבקר אותו כמעט כל יום. הוא חטף גיליאן בארה ולא יכל לדבר כתוצאה מתופעת לוואי של חיסון והיה בכסא גלגלים אבל הצליח לצאת מזה. למרות שזאת הייתה שנה קשה מאד. אחרי כמה שנים סבתא שלי נפטרה בערך בגיל 25. וקיבלתי ירושה בסכום של 450 אלף שקל. השקעתי במניות ובגיל שלושים היה לי כבר מיליון שקל וידעתי לדבר חמש שפות ובערך פעם בשנה הייתי נוסע לטייל בעולם. הייתי מאד מחושב עם הכסף ופעם בשנה הייתי נוסע לטייל בעולם. בשאר הזמן לא השתמשתי בכסף רק עבדתי ולא קניתי אוטו ולא בגדים נוצצים ולא מותרות ולא כלום. הייתי מאד צנוע חוץ מפעם בשנה בתי מלון בחול. בתוקפת הקורונה לחצו עליי להתחסן בעבודה ופחדתי בגלל מה שקרה לאבא שלי . פחדתי שיהיה לי מה שקרה לו , והייתי מאד לחוץ מזה. אבל בגלל שרציתי תו ירוק ולהמשיך בחיים כרגיל והיה הרבה לחץ החלטתי שאהני הולך להתחסן בכל זאת. אחרי החיסון הכל השתבש וישר אחרי החיסון התחלתי לבכות כאילו הרבה מתח השתחרר ממני בעקבות מה שקרה לאבא שלי עם החיסון שלו. ואח שלי שיגע אותיו הלחיץ אותי שאפשר למות מהחיסון הוא היה קונספירטור והייתי בלחץ גדול ממש בלי לדעת אפילו. אחרי החיסון כאמור בכיתי ופתאום הרגשתי תחושת עצב ענקית. שלא הרגשתי בחיים. היה לי התקף חרדה ולא ידעתי מה זה ואף פעם לפני זה לא היה לי התקף חרדה. האשמתי את החיסון בזה. ודוד שלי אמר ישר שיש לי מאניה דיפרסיה.
זה נורא עיצבן אותי והרגשתי שהחיים שלי נהרסו כי לא יכלתי לקבל את העובדה שאני מתמודד נפש וזה לכל החיים. הרגשתי שנהרסו לי החיים ואין בשביל מה להמשיך ככה. וגם לא הצלחתי בשום מסלול לימודים שבחרתי לעשות חוץ מזה שהצלחתי להשיג תעודת מציל בריכה בשנים שהייתי בכושר. בגלל הדכאון הקיומי שהיה לי הרגשתי שאין לי בששביל מה לחיות ולא רציתי להמשיך יותר בחיים האלו לא יכלתי להתמודד עם רוע הגזירה שאני סובל מבעיה נפשית אחרי ששנים התמודדתי עם הבעיות הנפשיות של אח שלי. הכניסו אותי לאשפוז בכפייה חמש פעמים. אחרי החיסון פתאום הרגשתי שאין משמעות לכלום וכמה אפשר להמשיך לעשות את החיים האלו בלי משמעות. ובניסיון לצאת מהדכאון ולהשתקם ובגלל שהייתי לא מאוזן הפסדתי את כל כסף. בגלל המצב שהייתי בו גם איבדתי את רוב החברים ובגלל שהייתי באשפוז התחלתי לעשן ולפני זה הייתי ספורטאי. חמש שנים אחרונות אני מרגיש שאני כשלון. ואבא שלי מבוגר בן 80 ואין לו הרבה שנים לחיות ואז אני בכלל אשאר לבד. אני לא רואה מישהי שתרצה אותי למרות שאחרי האשפוזים הצלחתי להתמיד בעבודה שנה לחזור ללימודים ולסיים עוד שנה באוניברסיטה ולהיות בזוגיות של שמונה חודשים אבל אז הכל התפרק שוב.
כרגע אני בלי עבודה נראית לאופק גר לבד , ואין לי המון חברים. נשארו איזה חמישה.
אני בתחושה שהחיים שלי נהרסו וזה שאבא שלי ימות עוד מעט לא מעודד אותי . המשפחה שלי התפרקה למרות שהיא אף פעם לא הייתה מאוחדת יותר מדי ובגלל שאחרי האשפוזים צחקו עליי והתייחסו אליי לא יפה הסתגרתי בבית ואיבדתי את הבטחון שהיה לי לפני. הדבר המעודד יחסית זה שבעוד חצי שנה אני מקבל חצי מיליון שקל ולעשות כסף אני יודע העניין שעכשיו אני לא מרוצה מהחיים שלי ומרגיש שאני לא יכול להמשיך לגור יותר בבית שלי למרות הנוחות. מצאת דרך לקבל דרכון אירופאי דרך ויזת די 7 בפורטוגל. והבנתי שאחרי חמש שנים שם אני יכול להשיג דרכון אירופאי. איך להמשיך מכאן ?
להישאר באותו מצב שהוא נוח אבל לא יאפשר לי להתקדם או לנסות משהו אחר ולהתחיל מחדש במקום אחר? היום אני הרבה יותר טוב ומתפקד לבד בלי הרבה חברים ובדכאון אבל מרגיש שהחיים נהרסו ומתחרט שלא עזבתי את הבית לפני הקורונה. שהייתי בכושר ונהניתי מהחיים. האם אני מפונק מדי. ? האם עברתי חוויות חיים קשות מדי בגיל צעיר שלא כל אחד עובר והם אלו שהביאו אותי למצב הזה?
מאדם חברותי ונוח לאנשים שמדבר חמש שפות ויש לו בטחון הפכתי למסתגר חסר בטחון שלא יוצא הרבה מהבית ואין לו סדר יום. היו לי המון כשרונות והצלחות לעומת קשיים לא פתורים וחוסר בתמיכה והמון לבד ושהייתי באשפוז הייתי מנותק לחלוטין ומאז אני מרגיש מנותק מהחברה.