הביישנות שלי הורסת הכל

אני נערה ביישנית, תמיד הייתי, וזה תמיד פגע בי באופנים שונים במהלך החיים.

אני מגדירה את עצמי כנערה איכותית, מי שמתחבר איתי באמת זוכה לחברה אמיתית ותומכת.
ו...יש לי ביטחון עצמי, שלא תחשבו לא נכון, אני מאוד אוהבת את המראה החיצוני שלי ואת האופי שלי, וזה גם לא שאני משדרת ביישנות.
אבל לצערי... יש לי מנגנון דפוק כזה, שאני פשוט לא מסוגלת לבטא את עצמי כמו שאני באמת רוצה.
ביום בממוצע, בדר"כ בבית ספר, אני אומרת רק 20% ממה שאני באמת רוצה לומר.
אז עד כמה זה גרוע?
לצעוק- אני לא מסוגלת בכלל בחברת אנשים, כשבבית אני מסוגלת כמו גדולה (סליחה אמא ואבא).
לדבר- גם מאוד קשה לי, במיוחד עם אנשים שאני לא מכירה, קשה לי למצוא נושאי שיחה, מהר מאוד אני מגיעה לשתיקה המביכה הזאת שפשוט בא לי לברוח מהמקום שאני נמצאת בו.
כתוצאה מכך, אין לי הרבה חברים, ז"א יש לי שלוש חברות, ידיד אחד, ובכך מסתכם מעגל החברים שלי.
מעבר לזה? כלום ושום דבר, אין שום אנשים בבית ספר שאני אומרת להם לא שלום ולא היי. וזה לא שאני לא רוצה, פשוט זה נראה לי דפוק להגיד היי לאנשים שאין לי באמת קשר איתם.
אני גם מחפשת אנשים עם ראש על הכתפיים, חכמים שאפשר לעשות איתם שיחות עמוקות יותר ולא "ראית אתמול האח הגדול?!" ולצערי, אין הרבה כאלה בשכבה שלי...

טוב אז בכל מקרה, אתם בטח תוהים מה רע בשניים-שלושה חברים?
אז התשובה היא פשוטה, אני לא תמיד נמצאת איתם בבית ספר.
במגמות שלי, אני לגמרי לבד, ככה שרוב הכיתה בכלל לא יודעת מי אני, והכי מביך זה שיום אחד ילדה אחת אמרה לי "בחיים לא שמעתי אותך מדברת" (:S)
וזה הדבר הכי נורא להיות לבד, כי באמת שאני פאקינג שעתיים אולי אפילו שלוש (השנה זה הולך להיות יותר גרוע) אני יושבת לבד, בחוסר מעש ומתחננת שהשיעור יגמר.
מסביב אני רואה חבורות של ילדים, צוחקים ביחד ונהנים מההפסקה ורק לי ההפסקה עושה רע.
וזה לא שלא ניסיתי להתחבר, ניסיתי להתחבר לאיזו ילדה אחת מהכיתה שנראת לי סבבה, אבל זה באמת סתם והיא לא לקחה אותי באופן רציני, מה גם שהיא והחברות שלה סופר ילדותיות אז קשה לי להתחבר אליהן.
ולשאר? לא מכירה אותם מספיק טוב בשביל לגשת ולומר היי, שנשמע לי פתטי וקשה מידי לביצוע.

אז דיי השלמתי עם העובדה שאצטרך להיות לבד עד סיום הלימודים ולא נשאר כל כך הרבה (tnx god!) וזה גם לא שהחברים שלי הם חברים כל כך טובים, אני סתם מרגישה שנאספנו לקבוצה אחד רק בגלל שכולנו בעצם בודדים ואני לא חושבת שיש מאפיין שמקשר אותנו חוץ מזה שאנחנו חכמים.
זה כל כך רע שעם החברות שלי רוב השיחות שלנו הם על בית הספר ולימודים.
אין בכלל שיחות על בנים או דברים מעבר.
אני פשוט מקווה שבצבא או היכן שהוא אמצא חברים איכותיים שקצת דומים לי- שאותם לא מצאתי בבית ספר, ותאמינו לי חיפשתי היטב.
אבל בכל מקרה, הביישנות שלי פוגעת בי לא רק במישור החברתי, אלא גם במישור האישי, אף אחד לא זוכה להכיר אותי כבאמת 100% אני, אפילו החברים הכי טובים מכירים רק 60% ממני.
וזה עצוב לי, כי אני חושבת שיש לי הרבה דברים לתרום, אני לא בחורה שנחשבת למצחיקה עם החברים אבל בבית אני מצחיקה את כולם, יש לי הרבה ידע שאני אוהבת לתרום אבל משום מה כולם חושבים שזה חנוני-חברים שלי בעיקר, ורק למשפחה אני מספרת.
אפשר להגיד שהמשפחה שלי היא סוג של מקום מפלט לאני האמיתית. אבל כל מה שבגדר מחוץ לבית, זה פשוט לא אני.
ואני פשוט תוהה איך לעזאזל אני אכיר ככה בן זוג? שרואה מולו רק ילדה ביישנית? ומעבר לזה כלום?
הלוואי והייתי יכולה להתגבר על הביישנות הזאת וגם על הרגישות אם אפשר על הדרך.
על הרגישות אני לא אדבר כי זה כבר סיפור שלם, אני פשוט אתמצת- יש לי רגישות יתר, קשה לי לראות עצב, קשה לי לומר לא לאנשים ואנשים תמיד ינצלו את זה, זה מן מעגל קסמים כשבסופו אני יוצאת פראיירית או לוזרית או איך שתרצו לקרוא לזה.
ופשוט, הייתי רוצה להיות אדם יותר חזק, נפשית ופחות ביישן, הרבה פחות ביישן.

תודה על הקריאה וזו יותר פריקה אבל אני אשמח מאוד לעצות שימושיות אולי אפילו דרך ניסיון אישי איך באמת אפשר להיפטר מהביישנות הזאת אחת ולתמיד.
תודה:)

אני קוראת קריאה שנית ומגלה שיצאתי ממש יהירה,אז מצטערת זו לא הייתה הכוונה שלי להתנשא, אבל תמיד נחמד לגלות על עצמך דברים חדשים..
I guess