ויתרתי על הפטור מהצבא ונכשלתי במבחנים, באלי למות. אני כזאת טיפשה...

אוף..... אני מטומטמת! איך עשיתי את זה? הייתי דתייה, היה לי פטור.. חזרתי בשאלה לפני שנה והחלטתי שאני רוצה להתגייס. מהמון סיבות. בעיקר למדינה. הייתי כל כך בטוחה שזה המעשה הנכון! כולם אמרו לי.. שאחרי כל מה שעברתי, שפספסתי את חווית התיכון עקב בריונות גובלת בהתעללות והסתגרתי בחדר, שהצבא יפתח לי דלתות ויש סיכוי שאני יפרח בו. המצב מבחינה נפשית לא טוב בבית, כולם רבים עם כולם ואני זאת שנפגעת הכי הרבה אז רציתי לצאת. פשוט התקשרתי למיטב וויתרתי על הפטור.. הייתה להם בעייה במחשב, הם שלחו לי רק צו התייצבות אחד והייתי בניתוח, חודש אחרי הגיע עוד צו עם התאריך של למחרת בבוקר! התקשרתי אלייהם שידחו לי כי לא הייתי מוכנה והם צעקו עלי שאני כבר חצי שנה לא מגיעה! רק לפני חודש התקשרתי אלייהם בכלל.. מערכת כזאת דפוקה... האישה צרחה עלי בטלפון שאין מה לעשות ועליי להגיע. לא שחררו אותי מהעבודה בהתראה כל כך קצרה ועבדתי עד מאוחר.. כל הלילה לא ישנתי מרוב לחץ, בכלל לא ידעתי מה צריך להביא לאן ללכת ומה לעשות שם. בחיים לא הכינו אותי לזה! אני בורה בנושא צהל! באתי לשם אחרי שביליתי את כל הלילה ערה לחלוטין, הייתי כל כך עייפה... הטרטור הרגיל של הצו הראשון עייף אותי עוד יותר, ושהגענו למבחנים נרדמתי על המחשב. נכשלתי בהם. הייתה לי אפשרות לטוס! ללמוד! להשלים בגרויות! לעבוד! להשכיר דירה! ולא.. אני יידפק בצהל בגלל המבחן מחשב הטיפשי הזה ויקבל תפקיד נוראי, ותבינו, אני לא ילדה רגילה. הסיפור שלי כתוב איפה שהו פה באתר, יש לי בעיות.. אני דיכאונית ויש לי חרדה חברתית במצב כרוני, אני פחדנית ומופנמת וסגורה, רציתי להתגייס כדי לטפל בזה! רציתי לעשות את זה כמו שצריך! להשקיע, להיות משקית תש למרות שעם הבעיות בבית ( לא כלכליות ) אבל בכל זאת לא נראלי שהיו נותנים לי אבל לפחות יכולתי להלחם. רציתי לעשות משהו משמעותי! לתרום למדינה את מה שאני יודעת שיש לי לתת, ושהמדינה תתרום לי. שהחוויה של הצבא תשפיע עלי.. רציתי לשבור את הכלים, לצאת מהצללים, ולהפסיק לחיות תחת סיפור חיי, אלא לשלוט בו ולהחליט שמפה והלאה יש לי דף חדש. והצבא היה הרעיון הטוב ביותר להתחיל. אבל לבלות בתור איזה פקידה שמפקדים צועקים עלייה במשך שנתיים? אני יתאבד. אני ימות. זה מה שיקרה לי!! לא לא לא! אני לא מוכנה... אני בוכה עכשיו כי אין לי במה להאחז.. אני יודעת שצבא זה לא מתקרב בכלל לנוחות או לכייף חיים אבל לסבול בידיעה שהייתה לי את הבחירה להימנע מזה? הטירונות תהיה סיוט, אבל התנחמתי בסדיר. ועכשיו הסדיר יהיה מזעזע גם. שנתיים מהחיים שלי ילכו על זה ואני בספק אם אני יצא מצהל בחתיכה אחת. עכשיו שהחברה הכי טובה שלי התגייסה ואני רואה מה הולך שם,זו מערכת מזעזעת. החזק שורד והחלש אוכל אותה, פראירים לא מתים הם רק מתחלפים. זה צהל! לא מדברת על החיילים, קרבי אני לא מתכננת להיות. כל הסדיר בין הג'וב לתומכי לחימה אוכלים אותה אם אין להם פה מספיק גדול כדי לפתוח אותו על המפקדים וזו לא אני ! הצבא לא רק יפיל אותי לתהום, הוא גם ינעל אותי שם לעולמי עולמים. אני לא ישרוד את זה בלי תמיכה, אני לא מסוג האנשים שאפשר לצעוק עלייהם מול כולם, אני יתעלף. אני לא מסוג הבנות שיכולות לריב ולשכוח מזה, אני זוכרת הכל. אני לא יודעת לעצור דמעות. אני לא חזקה.... הייתי חזקה יותר מדי זמן. בבקשה תעזרו לי ותגידו לי שאני מדברת שטויות........ אפשר לחזור אחורה בכלל? לא רוצה לצאת על נפשי.. שלא תבינו לא נכון אין לי נטוית אובדניות ובחיייייים לא ניסיתי לפגוע בעצמי לא משנה באיזה מבחן החיים העמידו אותי, תמיד קמתי עם אש בעיניים ונלחמתי בשיניים בשביל הדברים הבסיסים שאתם מקבלים,ואני לא קיבלתי. לא וויתרתי לעצמי כמו שהיה לי קל לעשות, אבל הכוחות שלי אזלו ואני חוששת שבצבא אני אכן יגלה נטיות מסוימות. כי שם זה עולם אחר לגמרי ולא חסר אנשים שהתאבדו בגלל מה שהוא עולל להם. גורלי נחרץ.........