אני זוכרת בתור ילדה ביסודי, איך ראיתי את המוכרות והמלצריות ובכלל, נשים מבוגרות, וחשבתי לעצמי כמה שאני לר רוצה להיראות ככה, הרי הן שמנות מידי. הייתה לי ילדה בכיתה שלא הייתה שמנה אבל היו לה "צמיגים" שתמיד יצאו מהג'ינס. המון זמן תהיתי בשיא הרצינות איך זה בכלל אפשרי.
אני הייתי ילדה די רזה שגדלה להיות ילדה ממש רזה ומצד אחד מאוד אהבה את זה אבל מצד שני עדיין היה לה חוסר ביטחון בגיל צעיר. אני זוכרת איך בתור ילדה בתת 11 בערך התלוננתי על היריכיים השמנות שלי, כשהייתי בתת משקל של בערך 8 ק"ג מהנורמה. אני חייבת לציין שאני אוכלת מעט מאוד סוגים של אוכל מאז ומתמיד, רובם ככולם ג'אנק פוד ומתוקים.
בכיתה ז' הרגשתי התחלתי להשמין. זה גרם לנסיונות כושלים של דיאטה כי וויתרתי ממש מהר ולאחר מכן אכילה של זבל ועוד ועוד זבל (גם בגלל עניין חברתי וכו')
מאז השמנתי עוד ועוד בהדרגתיות, עד לתקופה שבה השמנתי במהירות עצומה. היום, כיתה י"א, אני שוקלת 60 ק"ג בגובה 164, ושונאת את זה בכל נפשי.
אתם יכולים להגיד שזה משקל נורמלי וזה לא נורא אבל אני מרגישה פרה וחסרת בטחון יותר מתמיד. חוץ מזה, אני יודעת שזה לא יפסיק.
אני מנסה להשתפר: התחלתי ללכת לחדר כושר באופן קבוע, הלכתי לדיאטנית והכנתי תפריט שאני לא כלכך עומדת בו אבל אני מנסה לאכול קצת יותר בריא. הבעיה היא שכל כמה זמן (בערך כל יום) מגיעה לי המחשבה של "מה זה משנה? גם ככה שוב אני לא אצליח. לא הצלחתי כלכך הרבה פעמים קודם. אין לי כוח רצון" "חוץ מזה, למי יהיה אכפת אם אני ארזה בכלל" "מה שיש לי בחיים זה אוכל והוא די נחמד. אין לי כלכך הרבה דברים אחרים, למה לא לוותר ולאכול פשוט? זה שאני ארזה לא אומר שפתאום אני אתחיל לצאת ולאנשים יהיה אכפת"
שלא תבינו לא נכון, אני כן אהובה ויש לי כמה חברים, ואני לא רוצה להרזות בשביל אף אחד חוץ ממני, אבל בכל זאת אני כל היום בבית, לרוב מול המחשב, וזה לא משהו שעומד להשתנות בקרוב אלא יותר תהליך שאני מנסה לעבור.
ההורים הציעו ללכת לפסיכולוג, אבל האגו אמר שהוא לא מסכים וזה דבילי והכל בסדר גמור לגמרי, ככה שמה שאמרתי זה לא ואני לא יודעת איך ללכת ולבקש את זה.
רעיונות? עזרה כלשהי?
תודה
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות