יוצאת בבוקר עם חיוך וחוזרת בהרגשה רעה - נמאס לי!

אני בכיתה י"ב.
בכיתה י' הייתי בכיתת הצטיינות שהורכבה בעיקר מתלמידים שכל אחד זה האויב של האחר. בשלב מסויים החלטתי שמספיק לבכות על חלב שנשפך ושצריך לעשות מעשה- אז פשוט יצאתי משם.
הגעתי לכיתה י"א מאושרת, סוף סוף אני נמצאת בין חברים. עד היום אני עדיין נמצאת בין חברים ומהבחינה הזו מאושרת עד הגג ♥
אבל השמחה של ללכת לבי"ס התחילה לדעוך באופן משמעותי לקראת יוני, הלוא אלה הבגרויות. מצאתי את עצמי חורשת יום ולילה וזה לא נגמר... כל יום היה משהו אחר ללמוד אליו, משהו אחר לעשות... הרגשתי את התסכול אבל ניסיתי להדחיק אותו כדי שלא יפגע לי בלימודים. בסוף גיליתי שכל הבגרויות שלי הן על ממוצע 90 וקיבלתי תעודת הצטיינות. הגשמתי את המטרה שלי ושמחתי המון.
סוף סוף נכנסתי לחופש הגדול והתחלתי להשלים פערי שינה ולהקשיב לאמא שכל יום אומרת לי שאקום יותר מוקדם למרות שכשכן קמתי מוקדם לא היה לי מה לעשות. בקיצור, תקופה משעממת שלא נוצלה טוב בכלל- התקופה הזו היתה חודש יולי.
לאחר חודש התחלתי ללמוד דרך קורס לפסיכומטרי. נפגשנו פעמיים בשבוע בבית ספר ל-5 שעות. מצאתי את עצמי יומיים בשבוע בקורס ו5 ימים בשבוע עושה מטלות שקשורות לקורס- ככה היה כל חודש אוגוסט.
עכשיו אני כבר אחרי 21 ימים בבי"ס, שמתוכם היה אמור להיות שבוע שאהיה בחופשה באילת עם המשפחה אך נאלצתי להישאר בבית בשביל הפסיכומטרי. המרמור כבד. דווקא עם הפסיכומטרי התחלתי מאוד להסתדר אבל השילוב עם הבי"ס פשוט מתיש אותי. אני מסיימת שלוש פעמים בשבוע ב-4, כשסדר היום שלי הוא לרוב כך: אוטובוס צפוף עם המון ריחות לא נעימים, ספורט עם המון ריחות לא נעימים, לימודים לימודים לימודים עם המון שיעורי בית, מים שאיכשהו הרטיבו לי את התיק, סנדוויץ' מעוך ... אני קונה מהקפיטריה ויומיים אחרי רואה שעליתי קילו... (אני אחרי דיאטה וזו תקופת השמירה) , חוזרת הביתה בלי כוחות לכלום, מתרחצת, אוכלת משהו (לרוב משמין כפיצוי על היום שעברתי), ואז לוקח לי שעתיים שבהם אני הופכת מהרגשה רעה לטובה. הבעיה היא שעד שאני מתיישבת לעשות מטלות זה כבר שבע, ויש המון... , אז אם אני מסיימת בלילה אני גם ישנה פחות בלילה ואז היום שלי עוד יותר הפוך.
בקיצור, אני מתוסכלת, נמאס לי, מה לעשות?