באלי לבכות מבושה. יש לי מספיק גאווה כדי להסתיר את זה מכולם, אבל אני חייבת לפרוק.. תמיד אמרו לי שאני חכמה ושאני פשוט לא מנסה מספיק, אולי לא ניסיתי כי ידעתי שאני טיפשה, ושהיה עדיף לחיות באשליה הזאת.
לא מפריע לי השנתיים בצבא, כאילו ברור שמפריע לי, חשבתי שאני יותר... רציתי לעשות תפקיד משמעותי! היה לי בכלל פטור. יכלתי לטוס, לעבוד, ללמוד, לחיות, להגשים חלומות. חזרתי בשאלה והחלטתי להתגייס בכל זאת, ואחרי כל זה אני יהיה ג׳ובניקית מסריחה.. אבל זה לא מה שמדאיג אותי. המבחנים האלה לא רק משפיעים על השירות שלי, הם גם אומרים לי משהו, שאני טיפשה. שאין לי יכולות, שאולי אני לא יגיע לשום מקום בחיים.
זה יהיה איתי לנצח. בעצם כרגע גיליתי.... שלמה לחיות בכלל? אני סתומה! מתברר שאני בן אדם מטומטם! כל החיים אמרו לי, כמה שאני חכמה, שהשפה שלי גבוהה, שאני אינטלגנטית, שאני מבינה עניין, שאני קולטת דברים, שיש לי שכל.. האמנתי. חשבתי שאם אני מייעצת לחברות, מדברת לעניין בשפה איכותית, מקבלת אנשים ומבינה את כולם וקוראת המון ספרים, וכתבות, לומדת על ההסטוריה.. דחף היסטרי לדעת הכל, כל דבר שמעניין אותי.. חשבתי שאני פיקחת. שאני חכמה. שיש לי משהו בפנים. יש לי ציפיות גבוהות מעצמי. להשלים בגרויות, להיות סופרת. להצליח בחיים. אבל אני לא יכולה להסתדר עם תפקיד טוב ורציני שנתיים בצבא, אז בטח שלא במציאות. מה עושים מכאן? ואו אני אבודה. הצבא היה האפשרות האחרונה שלי להצליח ועכשיו זה יהרוס אותי
זה כתם
כל מקום שאני אלך אליו יראו כמה מטומטמת יצאתי במבחנים הפשוטים של הצבא. ועוד חשבתי שאני איכותית חח
מה הלאה? בהתחלה חשבתי שיצא לי ציון גרוע כי הייתי ערה כל הלילה באינטרנט התכוננתי לצו ראשון, רשמתי דברים, התכוננתי נפשית כי הוא בא לי בהפתעה, ואז הייתי רדומה על המחשב... ממש ככה. נרדמתי לאיזה עשר דקות והזמן עבר... לא הצלחתי להחזיק את העינים פקוחות. אבל הציון כל כך נמוך, אין סיכוי שזה השינה.. באלי למות. מה עושים?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות