המצבי רוח האלה הורגים אותי! הם שוברים אותי ופוגעים בי!

שלום לכולם ,
מאז שאני זוכרת את עצמי היו לי מצבי רוח . בכיתה ד ' היתה לי תקופה קשה , של בערך שנה , של חרדות מטורפות . בתור ילדה בכיתה ד ' לחוות דבר כזה זה קשה יותר מדי, אז היתי תולשת את הריסים שלי. הגעתי למצב שהיתי תולשת כל ריס וריס עד שלא נשארו לי ריסים בכלל. אחר כך ההורים שלי גילו שלחו אותי לטיפולים והיה יותר טוב.
אחר כך בכיתה סוף ז ' ותחילת ח ' היה לי עוד תקופה כזאת , תקופה קשה שבה התנתקתי מחברות ישנות , התמקדתי באחת שלה היתי מספרת הכול , סיפרתי לה איך חתכתי ורידים ואיך אני הולכת לישון כל לילה בתפילה לאלוהים שיהרוג אותי בדרך שלא תכאב לי. כל דבר קטן בתקופה הזאת ערער אותי מאוד . כל פעם שאמא שלי לא היתה מסכימה לי באותה תקופה היתי הולכת לחדר וחושבת שהיא לא סובלת אותי וחותכת . הפעם האחרונה שבה חתכתי לא שמתי לב וחתכתי יותר מדי עמוק , היה הרבה דם ובקושי הצלחתי לגרום לזה להפסיק לדמם וכשזה הפסיק לא סיפרתי לאף אחד והסתובבתי עם הפצע הזה בערך יומים ואז ההורים שלי גילו שחכתי לקחו אותי למיון ואמרו שהיו צריכים לשים לי תפרים אבל בגלל הזמן שעבר אי אפשר לשים תפרים. באותה תקופה היתה לי עוד בעיה , היתי במצב נפשי לא טוב והיתי שולחת תמונות עירום שלי לכל מיני אנשים , לא אהבתי לשלוח להם את התמונות אבל היתי מכורה לתגובות שהם היו נותנים לי על הגוף שלי .היתי במצב נפשי על הפנים והחברה הזאת שהיתה לי רק עשתה רע יותר למצב כי גם העא היתה חותכת ופשוט הינו יושבות ומדברות איך בא לנו למות.
אחר כך אימו עלי בגלל התמונות עירום סיפרתי גם את זה להורים שלי והלכנו למשטרה והגשנו תלונה. בקיצור זאת היתה תקופה קשה מאוד בשבילי. אחר כך היתה תקופה יותר טובה , כבר לא היו לי סודות וזה דווקא חיבר קצת יותר ביני לבין ההורים שלי והמצב היה ממש טוב. אבת עדין יש לי מצבי רוח כאלה, עדין יכולים להיות ימים שאני יריב עם אמא על משהו טיפשי ואני אחכ בדיעבד יודעת שזה טיפשי אבל באותו רגע אני פשוט עולה ובוכה עם עצמי ורוצה למותך. ממלמלת בקול כמה בא לי למות וכמה אני לא סובלת את החים האלה , וימים אחרים שבהם ככ טוב לי והציפורים מציצות והשמים כחולים ואני חושבת לעצמי שאיזה עולם יפה זה ושבחים לא בא לי לעזוב אותו.
אני לא ישקר זה קשה לי . אני מגיעה למצבים שאני לא יודעת מה יהיה היום ושאני מפחדת שיקרה לי משהו שיחזיר אותי לימים הקשים האלה שבהם החרדות לא עוזבות אותי וככ קשה לי ואני לא רואה שום דבר חוץ משחור . שהגוף שלי והנפש שלי חונקים אותי ואני פשוט רוצה לעזוב את העולם הזה כי אני לא יכולה להרגיש ככ רע מבפנים , ככ מורעלת . החרדות שיש לי בתקופות האלה ככ קשות . חרדות שמשתקות אותי בלילה כשהחושך יורד.
אני מפחדת לשתף אנשים במה שעובר עלי. אני מפחדת שיחשבו שמשהו לא בסדר אצלי כי נגיד בציונים אני תלמידה מצטינת ומול החברים אני משחקת אותה את הילדה הזאת שחיוך תמיד תמצאו אצלה , שתמיד חושבת על החיובי . אבצ מבפנים אני יכולה להרגיש רע .
אני הולכת לפסיכולוג בגלל שגילו שחתגתי ואנע מפחדת לספר לה את כל זה, אני לא רוצה שהם יהרסו לי את החים בזה שיחליטו שאני סובלת ממשהו וזה יפגע לי בתפקידים בצבא או בכללי בעתיד.
אני לא יודעת מה לעשות. עזרה ?
תודה מראש לכולם