אני הולכת לכתוב עכשיו משהו שיישמע לכם קצת סותר את עצמו אבל מקווה שבכל זאת תבינו.
העניין הוא כזה- אני בן אדם רציני וקשוח. בפנים אני מרגישה "רקובה",מיואשת ומתוסכלת מהחיים ומדברים שעברתי וזה מה שאני משדרת לבחוץ. תמיד יש לי פרצוף חמוץ וכעוס,אני לא מצליחה לחייך חיוך אמיתי מהלב וגם כבר לא מצליחה "לזייף" אותו..אני לא שולטת בזה וכמה שאני מנסה ,אני לא מצליחה להשתנות.
אבל...
יש לי קטעים שבהם אני צוחקת.וזה מוזר.
אני יכולה להתחיל להתפוצץ מצחוק כשאני רואה משהו שמצחיק אותי ברחוב/באוטובוס.
אני יכולה להתחיל לחייך לעצמי ולצחוק כאשר אני נזכרת באזשהיא בדיחה או משהו מצחיק שקרה או ששמעתי.
אני צוחקת ממבוכה.
אני צוחקת אפילו שקורה לאנשים דברים רעים. למשל-שמישהו מחליק,שמישהו מקיא ,שמישהו כועס וכו..
פעם אח שלי העליב את אחותי הגדולה והיא התחילה לבכות..לא יודעת למה אותי זה הצחיק אבל התחלתי להישפך מצחוק!! פשוט נקרעתי מזה.. מה עבר עליי? (והיא מסכנה-בכתה עוד יותר..)
בקיצור-אנשים חושבים שאני משוגעת,ההורים שלי בטוחים שאני צריכה פסיכולוג ואני בעצמי כבר לא מבינה מה עובר עליי.
זה נורמלי?!
איך אפשר לשנות את זה?
ובעניין הקושי שלי לחייך (שימו לב שאני לא מתכוונת ל-צחוק אלא לחיוך) -זה משהו שאני לא שולטת בו,הפנים שלי פשוט חתומות בתור פנים חמוצות וזה מפריע לי ואנשים מתרחקים ממני.
חלללאססס נמאס לי לשמוע הערות על זה וששואלים אותי :"למה את כועסת"? "מה את כ"כ רצינית"? וכל השאלות האלה..
אנשים לא מבינים שזה לא בכוונה.באמת לא מצליחה לחייך-זה מוזר!!!
אמלהה ,מה עובר עליי?
( סתם שיר שאני מתה על הפזמון שלו.. >_< )
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות