אני מרגישה שאני נלחמת כל יום שאני קמה בבוקר ממש קשה לי באלי לבכות

אוקיי אני בת 16 החיים שלי לא ורודים ומאוד הייתי רוצה שיהיו
אז נתחיל בכל הבעיות שלי בחיים
אני לא מדברת עם אמא שלי יותר משלוש שנים ואנחנו גרות באותו בית
אני לא יפרט פשוט היא בחיים לא העניקה לי , לא חום לא אהבה לא תמיכה שהייתי זקוקה לה כל כך הרבה
המצב הכלכלי שלנו בבית לא משו
אבא שלי עובד כמו חמור ואני ממש מעריכה אותו על זה
אולי אני לא מראה את זה אבל עמוק בפנים אני מודה שהוא אבא שלי
למרות שאני חוטפת בגללו המון פעמים כי הוא ואמא שלי לא מדברים
אז אני חוטפת הכל מאמא שלי אם ״אבא שלי לא התנהג טוב״
ואמא שלי בקושי עובדת 4 שעות בקושי עושה משו בבית
והיא מתלוננת על החיים שלה ומאשימה אחרים אותי את אחים שלי הגדולים
מאשימה את פאקינג אבא שלי שעושה יותר ממנה ובאמת מנסה לתת לי חיים נורמליים
תמיד כשהוא יכול הוא נותן לי כסף גם אם זה ממש מעט
אני מעריכה אותו על זה
אבל אני תמיד מסרבת
כי אני יודעת כמה קשה היא עובד כדיי להרוויח את הכסף הזה
אני בוכה שאני כותבת את זה עכשיו , כי אני קולטת כמה אני אוהבת אותו
אני בכלל לא מבקשת כסף למותרות אין אצלי דבר כזה ,גם שאני מבקשת אני מרגישה רע
יש לי אחים גדולים אחד סיים צבא ועכשיו הוא רק עובד חוסך ללימודים לנסיעה לחול וכוליי אח שלי כן עוזר בבית מתי שהוא יכול הוא נותן כל חודש לאמא שלי 1000 ש״ח
ואחותי הגדולה עוד כמה חודשים עושה קבע לחצי שנה או שנה

אני עכשיו בכיתה יא וממש קשה לי לחוץ לי עם כל הלימודים אני ילדה חרשנית חשוב חי להצליח חשוב לי להשיג עבודה טובה עבודה טובה עם כסף טוב שאני יוכל לקנות לעצמי את כל מה שתמיד רציתי
אני כמעט שלא יוצאת מהבית אני חורשת נון סטופ
יש לי ציונים טובים פחות או יותר
אבל מה זה שווה לי ???? בכיתה י׳ כל הציונים הסופיים של הבגרויות שלי היו 78-79 בערך כאילו כמה שאני משקיעה בסוף אני מקבלת את זה
זה מוריד לי את המוטיבציה ללמוד ,כאילו למה ? איזה אוניברסיטה או מקום טוב ירצה לקחת מישי עם ציונים ממוצעים ?
אני רוצה להגיע למקום הכי גבוה שיש אני רוצה שיהיה תוצאות לכל המאמצים שלי אני אובדת עצות
כאילו חברה שלי שהחיים שלה די יפים יש לה הכל ,מספיק לה ללמוד יום לפניי והיא בסוף מקבלת יותר ממני כאילו יש את זה ביותר פייר ????
שאני קורעת את התחת שלי המון זמן ובסוף אני מקבלת פחות ממנה ????
אני מפרגנת לה מאוד , אני אוהבת אותה
אבל אני לא חושבת שזה פייר
הממוצע בגרויות שלה זה בערך 82-85 עד עכשיו זה מוריד לי את הביטחון להיות לידה
בכלל אני לא אוהבת את הבית ספר שלי איפה שאני לא הולכת בנות רק מתעסקות במראה שלהם בתמונות ובדברים שטותיים אני לא יכולה להיות שם קשה לי
אני מרגישה שאין בנות עמוקות שאין עומק בכלום הכל שם נורא חומרי וזה קשה לי
ואני הכי לא כזאת אין לי גם עם מי לדבר על מה שאני מרגישה על מה שאני חושבת
זה גדול עליהם לשמוע את כל הבעיות שלי ,עצוב שהחברה הכי טובה שלי לא יודעת מה אני עוברת ,כי תאכלס מה היא תבין ? גג 3 בנות יודעות מה אני עוברת וגם זה אחוז אחד ממה שאני באמת מרגישה
אני מאוד קשורה לאחים שלי הם האושר שלי הם השמחה והכח שלי אין לי הגדרה מדויקת יותר מזה אבל יש להם את החיים שלהם ובתאכלס מה הם יוכלו לעזור לי?
בבית ספר הם בכלל לא למדו בנוגע לחברים הם לא ידעו מה לייעץ לי כל כך כמו תמיד שאני שואלת אותם
אני לא יודעת מה לעשות כבר
באלי לברוח מהכל לא בא לי את זה
מה לעשות ??