היי.
לאחרונה פתאום עלה לי לראש שמאז ומתמיד אפילו לא הייתי מסוגלת לומר "המשפחה שלי" או בכלל להראות להם חיבה שהם בכלל גם לא הראו לי,
אנחנו לא פתוחים אחד עם השני ויש בזה חסרונות כמו בכל דבר..ואחד הדברים שזה גרם לי זה ממש לא לאהוב ולהתרחק מכל דבר שקשור למושג "משפחתי" ואפילו כמו למשל עיצובים של דברים שהם משפחתיים או מאכלים שהם כאלו "אוהבים ומנחמים" ובעצם מכל דבר שקשור לזה (מקווה מאוד שאתם מבינים אותי) זה לא שבכללי אני לא מקבלת את זה אצל אחרים,זה נחמד לי לראות אנשים שהם כן כאלו חמים ואוהבי משפחה מהצד אבל כשזה נוגע אליי אני מתרחקת, הרבה דברים למדתי מהסביבה הכללית ולא מההורים שלי (למרות שכן יש בי צד מפונק שההורים שלי ממלאים אבל אני יודעת שזה רק יהרוס לי בעתיד)
למרות שהם אלו שנתנו לי חינוך טוב ומשמעת אבל מעבר לזה אין לי איתם משהו אפילו כשאני נמצאת איתם הרבה בבית, אני ילדה די בוגרת מהרבה אחרים בגיל שלי שכל מה שמעניין אותם זה מי אמר למי ואיך להסתבך בדברים ולצאת "מגניב" כי לא שמים על בית ספר, ההורים לא מסכימים לי להתקרב לבנים אז בטח שבכלל לא לדבר על זה (יש לי חשש קל מזה שבעתיד אני אהיה מוכרחת לדבר איתם על זה) והם מרחיקים ממני כל דבר שלדעתם רע לי למרות שצריך ללמוד מטעויות ורק ככה לומדים וממשיכים הלאה,
אני גם לא הטיפוס הישראלי הזה שכולו "ישראל זה הבית וכולנו אחים".אני ההפך מזה ויותר מתחברת לתרבויות לגמרי שונות שבאות ממקומות ששם כל אחד חי את החיים שלו בלי להתערב באחר וזהו,
גם כשאני רחוקה מההורים שלי אין לי בכלל רגש של געגוע אליהם אלא אני יותר אוהבת את זה ככה את השקט הזה שיש לי בלעדיהם, עכשיו בטח תחשבו שזה בכלל סתם משהו של גיל ההתבגרות ושזה יעבור לי. אז אני די בטוחה שזה לא יעבור לי.. אז בבקשה מה לא בסדר בי ? האם כל זה בעייתי או חריג? מה לעשות בנוגע לזה ?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות