שלום :)
אני ענבר, בת 17, כיתה י״ב.
מבחוץ החיים שלי יפים מאוד - אני נראית טוב, חכמה, יש לי חבר, חברים ומשפחה טובה. אבל מבפנים אני מרגישה הכי לבד שהרגשתי אי פעם.
תמיד היו לי קטעים של דיכאון. פתאום גל של עצב ׳תוקף׳ אותי, ואני מתרחקת מכולם, מחפשת להיות לבד, בוכה, מסתגרת ולא רוצה לעשות כלום. ככל שהתבגרתי כך התקופות נעשו תכופות יותר וקשות יותר.
אמא שלי היא האדם היחיד שמבין אותי כי גם היא חוותה דברים כאלה. אך עכשיו היא בחו״ל למשך חודש ואני מרגישה נורא לבד. את חבר שלי אני משתפת אבל הוא פחות מבין, ואת כל השאר אני לא מסוגלת בכלל לשתף. אפילו לא את חברה הכי טובה שלי.
אני מרגישה נטושה. אני מרגישה שאמא שלי נטשה אותי וטסה (אני לא כועסת עליה כמובן, זכותה ואני מפרגנת), אני מרגישה שחברים שלי נטשו אותי (לא הייתי שבוע שלם בבית הספר ואף אחד מהם לא טרח לשאול מה קורה איתי חוץ מחברתי הטובה)- אבל אפשר להבין אותם, מי רוצה להיות חבר של מישהי דכאונית ??
בנוסף, אבא שלי ואשתו מתגרשים ועזבתי את הבית של אבא שלי.
אני כבר לא יודעת מה לעשות, אני מרגישה אבודה וכלכך לבד... קיבלתי מרשם לציפרלקס אבל הכדורים עושים לי כאבי ראש אז אני מחכה עד שאמא תחזור עד שאטול אותם שוב.
זה כבר הגיע למצב קיצוני שפגעתי בעצמי פיזית. זו עוד סיבה שאני מרגישה נטושה- חברה הכי טובה שלי יודעת על הפגיעה והיא לא טורחת לבדוק מה שלומי, להתעניין בי... אני תמיד הייתי שם בשבילה ואני מרגישה שהיא לא כאן בשבילי. אולי זה פשוט גדול עליה.
מה לעשות ??? איך לצאת מזה ?? הפסקתי להשקיע בלימודים, הפסקתי לטפח חברויות, אני מרגישה שאני כבר לא אני!
בבקשה תעזרו לי, אני כבר מיואשת ...
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות