אני מורה, יש לי תלמידה בת 15 וחצי שלא יכולה לשבת בשקט, זה לא מעניין את הוריה

שלום, שמי פולינה ואני מורה ומחנכת בתיכון
השנה הורידו אותי לחנך בחזרה את י' מכיוון והמחזור הקודם שלי סיים
מתחילת הלימודים שמתי לב לילדה ושמה תום , ילדה מאוד חברותית ונורא מצחיקה שהתחברה במהירות הבזק לרוב השכבה הכוללת 160 תלמידים מה שהרשים אותי במיוחד מכיוון ולרוב הילדים לקח אפילו חצי שנה ואף שנה להתאקלם בסביבה החדשה. בכיתה ובשכבה כולם אהבו אותה והרשתי לעצמי להתמקד בילדים אחרים שהיה להם קשה יותר .
אך כנראה שלא יכולתי להרשות זאת לעצמי ,כי מהר מאוד שמתי לב שהילדה פשוט מתקשה, מתקשה בהכל
היא לא יכולה לשבת על הכיסא, המקסימום שלה לשבת על הכיסא מבלי לזוז הוא חמש דקות עגולות (נסיון שעשיתי איתה באחת השיחות האשיות). הילדה מאוד מאוד מוסחת וכל רשרוש בכיתה מוציא אותה מדעתה. אך אינני יכולה לשלוט בעיסוקים של 30 ילדים ובכל ילד אשר משחק בעט שלו... היא לא מרוכזת, ואינני מדברת כרגע על השיעורים הרגילים שבהם אין בכלל מה לדבר על כך ~ אני מדברת על שיחה פשוטה איתי,היא פשוט מאבדת אותי ושוחכת מה אמרתי לה או שקופצת מנושא לנושא ותלונות על המורה ההוא והנכשל שהיא קיבלה וכולי . היא היפראקטיבית נורא ולפעמים פשוט קמה בשיעור על דעת עצמה כי היא לא יכולה יותר .שלא נדבר על כך שחצי מהמבחנים היא כלל לא מצליחה לעשות ,היא לא מצליחה ללמוד לא מצליחה לסיים והגרוע מכל משתגעת מישיבה כה ממושכת ,וטוענת שזה מתסכל אותה נורא ושהיא לא מבינה למה רק היא ככה. פה אפסיק לפרט כי הפירוטים הם עוד רבים ,אגיע לנושא העיקרי
אני אחת שמאוד מאמינה במשמעת עצמית ונגד כל ההקלות שמפנקות את הילדים או כימיקלים שדוחפים להם,אך באמת חבל לי על הילדה הזו נורא, אני מכירה אותה אפילו לא חצי שנה וכבר הספקתי להתחבר אליה ולעבור איתה סערת רגשות,בין אם זה לתמוך בה להפוך בשבילה את העולם לדבר עם כל המורים בשבילה,ובין אם זה עצבים וכעסים ואכזבות על הציונים והערות המשמעת הרבות שלה וויכוחים קולניים איתה ועוד. פניתי להוריה במטרה להסביר להם מה קורה ולברר איך היא מתנהלת בבית או במסגרות אחרות ,הם אמרו שהמצב הוא לא שונה כלל ושגם בבית היא עושה בעיות ושטויות לא יושבת ללמוד ,מציקה לאחיה הגדול בן ה17 וששניהם ביחד הופכים את הבית כמו בהמות אדם ושהבעיה היא משמעת עצמית בלבד ושהם כבר ייטפלו בעניין . אמרתי להם שאין צורך בריבים ותסכולים אלא שאולי מומלץ לפנות לנוירולוג . ההורים טענו ,שעוד מהיסודי ממליצים להם על האבחונים ושאף לאחיה המליצו ושהם פשוט לא קונים את זה,שאין דבר כזה הפרעת קשב ומדובר בילדים עצלנים וחסרי מוטיבציה. חודשים שאני מנסה לדבר איתם, ולא רק אני אלא גם היועצת וגורמים אחרים בבית הספר אך לשווא. בינתיים מצבה של הילדה רק מחמיר וחשוב לי גם לציין שביררתי על בנה בן ה17 אשר לומד כרגע בכיתה יב' בבית הספר שלנו והמחנכת מדווחת על אותו מצב עגום .
הילדים הללו מתוסכלים ויוצרים לעצמם תדמית רעה שגורמת למורים לחפש אותם ובכך גובר התסכול ,אני נורא רוצה לעזור לה כי יש לה פוטנציאל אך זה לא בשליטתי. ולאחר המגילה שכתבתי אני פונה לעזרתכם אסקפיפל היקרים ,האם ניתן לעזור בדרך כזו או אחרת בלי הורים והאם ניתן לשכנע את צמד ההורים העקשנים הללו??