תקועה במצב בלתי נשלט של סמים, הזיות ופרנויות, עדיף כבר למות

אני לא יודעת איך הכנסתי את עצמי למצב הזה.. בור ללא תחתית, אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי
אני גרה במקום של דיי הרבה רווחה.. ההורים שלי התגרשו כשהייתי קטנה ואמא היא המפרנסת העיקרית שלי ושל אחי התאום. אני ואח שלי שנינו יצאנו פשוט ילדים בעייתים.. לא הגיע לנו מספיק חמצן למוח ושנינו יצאנו כמאובחנים עם ADHD ברמה גבוהה נורא. אני לא יודעת מה עם אח שלי, אבל אותי אישית תסכל נורא המצב שלי, שלא הצלחתי בכלום ושום דבר, ואפילו כשלקחתי רטלין ורטלין LA וקונצרטה ואפילו אדרל, שעלה הון כסף בייבוא אישי, ותוספי תזונה ומה לא. אבל לא עזר לי ולאח שלי כלום, בנוסף כל המצב המסתכל הזה בבית שלא הצלחנו לצאת מהמעגל הזה.. מצאתי את עצמי על סף התמוטטות עצבים, לא עניינו אותי בנים עניינים כלום, החברות שלי ניסו להבין מה קורה איתי אבל אני נסגרתי בפני כולם. אני לא שיתפתי אף אחד. היחיד שידע מה קורה היה החבר הכי טוב שלי, ידיד הנפש שלי, היחיד שבכלל הצליח לאזן אותי.
אבל לפני כמה חודשים נכנסתי לעסק יקר וקשה, נכנסתי לסמים
זה התחיל מכמה סיגריות שסידרתי עם מכרים, ולאט לאט גיליתי פשוט את עניין הסמים. עבדתי בעבודות ואפילו לפעמים קיבצתי נדבות למרות שזה משפיל נורא, אבל הייתי חייבת את זה.. פשוט התמכרתי
אני לא מדברת איתכם על קנאביס או מריחואנה, הלוואי... על סמי פיצוציות וצמחי הזיה
אל תשאלו אותי איך אני משיגה, אני לא אפרט גם כך, אבל הבעיה הענקית שלי היא שאני לא מצליחה לצאת מזה, גם אם ההתמכרות היא לא פיזית אלא רק נפשית, אני מכורה לתחושת האופוריה שזה נותן לי, הפרק זמן הקצר הזה שאין לי דאגות בחיים ושאני אוהבת את כולם
הפסקתי ללכת לבית ספר, מבחורה שבאמת נראית טוב ומתגברת על הבעיות שלה, הפכתי למפלצת שבורחת לפתרון הקל והזמין עם עור חיוור ומראה לא נעים למדיי, מאחת שהבעיות שלה בחיים היו לשבת דקה אחת בשקט, לאחת שיש סיכוי שתראו אותה מסתובבת ברחוב עם ראש מורכן וקפוצ'ון כמו זומבי.. אני חווה התקפי חרדה, פרנויות, הזיות.. אני הולכת ברחוב ופתאום חווה התקף מפחיד של שפע חרקים שמטפסים לי על הגוף, או שאני מרגישה שמישהו עוקב אחריי, ואני מאבדת שליטה ומתחילה לרוץ ולבכות ולבעוט בקירות.. פעם אחת קרה לי התקף שכזה כשהלכתי ליד הבית של הידיד הטוב שלי, הוא בדיוק יצא מהבית וראה אותי.. הוא פשוט תפס לי את הפנים והתחנן בפניי שאירגע אבל אני לא יכולתי, לא שמעתי אותו.. הייתי בטוחה שמליונים של חרקים מטפסים עליי ממש באותו הרגע.. לבסוף ההתקף עבר ופשוט חיבקתי אותו ולא יכולתי לעזוב, לא הפסקתי לבכות.. אני משוגעת..
החלטתי שאני חייבת להפסיק חייבת לצאת מזה, כבר שבוע שלא צרכתי כלום, וכל כך קשה לי
אני שקועה בדיכאון, בתופעות היגמלות קשות, אני מקנאה באח שלי שהוא באותו מצב כמוני ועדיין לא נפל לבור הזה אלא נשאר ילד יפה עם שמחת חיים
אני לא יודעת איך להמשיך פה, איך להופיע שוב פעם בבית הספר.. אני זקוקה נואשות לעצה ממישהו שמבין
אני כל כך מודה על הסבלנות שלכם .. זה לא מובן מאליו בשבילי