אמא שלי אמרה לי שאני רעה, איך ממשיכים לחיות עם רגשות האשם?

אני אף פעם לא באמת חשבתי שאני אגיע לנקודה הזו שהבן אדם היחיד שבאמת אמור להיות שם תמיד בשבילי יאמר לי דבר כזה. אתם מבינים, אני והיא אף פעם לא הסתדרנו, אבל שום דבר שבעולם לא צריך לגרום לאמא לומר לבת שלה שהיא בן אדם רע, שום דבר.
חיפשתי באינטרנט את המילים "אמא", "שונאת", אותי", בן אדם רע", "אוהבת", בעשרות קומבינציות שונות, ואני חושבת שאני יכולה לכתוב ספר על אומללות, אף פעם לא היה לי קל בתור ילדה בלשון המעטה, אבל אני מרגישה שזו איזושהי נקודת שיא, שממנה אני פשוט יכולה רק לעלות.
אני חושבת שאמא שלי היא בן אדם טוב, וברור לי במליון אחוז שהיא אוהבת אותי מאוד, מה שהופך את זה לעוד יותר קשה, שהיא לא אוהבת אותי בתור בן אדם, אלא רק כי היא אמא שלי.
אני גם לא חושבת שאני בן אדם רע.
אבל איך אני אומרה להאמין במה שאני באמת חושבת שאם אמא שלי, הבן אדם שאמור להוביל אותי בחיים כן מאמינה בזה?
היא לא אמא טובה, זה לא חדש לי, היא לא מקלה עליי עם הדברים שעוברים עליי, היא גם לא יודעת עליהם כי הפסקתי לספר לה כי היא לא באמת מקשיבה.
איך להיות יפה עוזר לי עכשיו? איך כסף עוזר לי עכשיו? יש לי מיליון חברים ואני לא יכולה לומר את זה לאף אחד כי הם לא באמת מכירים אותי, ואני מפחדת להתדרדר למחשבות ששקעתי בהם בעבר.
כל מה שאני מנסה לעשות בחיים זה להיות בן אדם טוב,אז זה כמו להיכשל במבחן של חיי, רק כי ל"בוחן" יש דעות קדומות עליי.
והיא אומרת שאני חכמה מאוד, מתוחכמת וכשאני אהיה מבוגרת אני אוכל לעשות דברים גדולים, והיא צודקת וזה קשה לי כי זה מה שנשאר לי? לעשות דברים גדולים כמו בן אדם רע?
פעם רציתי להיות מורה ואמא וחבר ומשפחה גדולה משל עצמי ועכשיו אני לא יכולה לחשוב על זה כי כל זה לא מגיע לאנשים רעים, כל מה שאני רוצה עכשיו זה להגיע לגיל שמונה עשרה, לעוף מפה, ללמוד משפטים להיות "בן אדם גדול", כי אני באמת טובה בדיבייט ואני באמת חכמה ובאמת לא נקשרת לאנשים בקלות, וכל זה לטוב ולרע, בגללה.
היא לא צודקת!!! אני כן אדם טוב ואני כן נדיבה וכן רגישה וכן סבלנית וכן אוהבת לעזור אבל היא ריסקה לי את כל הביטחון העצמי שגם ככה לא היה לי בגלל דברים אחרים שהיא עושה.
הפחד הכי גדול שלי זה להיות בן אדם קר סוציופת ורע, והנה היא באה ומאשרת לי שאני בדיוק אחת כזו!
בנתיים אני רואה סרטים מטומטמים ואוכלת נודלס כי אני עצובה מדי בשביל לעשות משהו אחר, וכשאני סוף סוף שמחה עם חברים שלי כי הם המשפחה האמיתית שלי, אני נזכרת בזה, כל פעם, איך אני עוברת הלאה אחרי שהבן אדם שהכי חשוב לי אמר לי דבר כזה?
אני אובדת עצות, אני באמת לא יודעת מה לעשות מכאן והלאה, זה עוד ארבע שנים ללא תכלית, ארבע שנים של עינוי של לקום כל בוקר, לראות אותה אוהבת אותי ולדעת שהיא חושבת שאני בן אדם רע, ולדעת שזו גם אשמתי כי היא לא ניסתה לומר לי את זה, בדרך ה"נחשית ורעה" שלי אני סחטתי את זה ממנה, כי אני ידעתי שזה מה שהיא חושבת עוד לפני ששמעתי את זה.
אני באמת אבודה... בבקשה תנסו להבין ותגידו לי איך לצאת מהמצב הזה, לדבר איתה זו לא אופציה כי היא כלבה קרה ואני לא רוצה לדבר איתה על זה, אבל איך אני מתמודדת עם עצמי?? אתם יודעים איך קשה לי להיכנס למערכות יחסים ואפילו הכי קטנות כי אני מפחדת מאנשים? איך אני לא יכולה לסמוך על אף אחד? איך ברור לי שהאופן שבו גדלתי את הנישואים שלה ושל אבא שלי עוד ישפיעו עליי העתיד כי זה היה פשוט נורא? איך יש לי חרדות והפרעות מוזרות שאני לא יכולה לספר עליהם ואף אחד? שיש ילד שפגע בי פיזית אחרי שהייתי בקטע שלו מאז היסודי בערך ואז כשהבין שאין סיכוי ל"זיון" מצא חברה חדשה ואני לא יכולה לספר את אפילו לאמא שלי כי היא תמצא דרך להוציא אותי הבן הרע?
לא יכולה להתמודד עם זה.