העתיד שלי תלוי בסמסטר הזה, איך מתגברים על הלחץ והחרדה?

שלום,
בבקשה עזרו לי! זו קריאה רצינית באמת. הגעתי למצב של תסכול כבר בתחילת הסמסטר בגין הלחצים הכבירים, החרדות לגבי העתיד שלא עוזבות אותי והייאוש מאנוכי.

אני בת 25 וחצי, בזבזתי את חיי על שיפור הפסיכומטרי בתקווה שמצאו יצא מזה. אך הבנתי שדבר לא יצא מזה כל כך מאוחר שקשה לי להתמודד עם הנאיביות שהוליכה אותי שולל.
ציון הפסיכומטרי שלי נמוך, וזאת למרות שניסיתי לשפרו כמה פעמים. יש לי תעודת בגרות מינימלית עם ממצוע טוב יחסית, אך כאמור אין לי הרבה נקודות בונוסים (כי לא הרחבתי מקצועות בחירה) - ציון ההתאמה שלי לא מספיק בשביל להתקבל לאוניברסיטה.

מאוחר יותר נודע לי שניתן להתקבל לאוניברסיטה גם על סמך לימודים אקדמיים חלקיים מתאם האוניברסיטה הפתוחה במידה ואגיע לממוצע של 85 ומעלה. לצערי הרב מאוד זה נודע לי מאוחר מדי, אבל הלכתי על זה ואמרתי שאני חייבת להחזיר לעצמי את האימון בעצמי, אחרת אפסיק לכבד את עצמי. חוץ מזה, אני ממש רוצה להגשים את עצמי, ממש! עשיתי סמסטר סתיו ועברתי אותו בהצלחה. עכשיו התחיל סמסטר אביב, לקחתי שלושה קורסים עיוניים-מדעיים ופתאום נשברתי. פתאום אני פותחת את הספר ומתחילה להיכנס לחרדות ולפרוץ בבכי כמו ילדה בת 3. קשה לי להירדם בלילה כי אני כל הזמן חושבת "מה יהיה אם לא אצליח?" אני מבינה שאם לא אצליח עכשיו אני אאבד את האימון בעצמי טוטאלית, אזרוק אמצעים כספיים (מאוד הכרחיים במצבי הכלכלי היום) לפח ושוב אשאר ללא וודאות, ללא מוטיבציה... הבנתי שהגורל שלי תלוי בסך הכל בסמסטר אחד שאורכו כשלושה חודשים+-! אני כל כך מפחדת שלא אצליח. אני לא מסוגלת להתרכז. פתאום כל מילה בטקסט קשה להבנה, פתאום הפרק קשה להבנה, פתאום אני מתחילה לחשוב שאין מצב שאני אסיים את הסמסטר בהצלחה. יושבת לי איזה מחשבה בראש - on/off - "זה קשה, זה קשה, זה קשה" פתאום אני מתחילה לאבד אימון בעצמי ולחשוב שאני אפס ומעולם לא אגשים את עצמי... ושוב החרדות מציפות אותי והבכי מתחיל.

נורא חשוב בעבורי לסיים את הלימוד בפתוחה בהצלחה הסמסטר ולא לפספס את שנת הלימודים ההבאה. אני כבר לא צעירה ועשיתי יותר מדי טעויות בעבר.
אם לא עכשיו - אז מעולם עוד לא. אני ממש תלויה בסמסטר הזה וזה מכניס אותי לסרטים.
איך מתגברים על תחושת הייאוש הזאת? מה עושים? כל עזרה תעזור!