כשאני עוברת ברחוב לבד, אני מוצאת שקשה לי להסתכל בעיניים על בנים שעוברים לידי. בגלל האף שלי בעיקר. אני אפילו מתחילה לשנות קצת את קצב ההליכה ואת ההליכה עצמה, מחוסר בטחון.
ולעומת זאת, כשאני עם חברות, אני לא מרגישה את החוסר בטחון הזה, להפך, הוא רק מתעצם. זה כאילו אני "שואבת" בטחון מעצם היותן איתי (הן לא דוגמניות על או משהו, הן רגילות לגמרי) ויכולה להביט לבנים בעיניים בטבעיות ואפילו לצחוק לידם.
זה מטריף אותי! הייתי מתה לשים פס על כל העולם, אבל אני יודעת שאני לא יכולה, כי אני לא יפה מספיק, בגלל האף שלי. אם הוא רק היה קטן יותר, אני כמעט בטוחה שהייתי מרגישה הכי מדהימה בעולם.
כאן מתחילה הבעיה היותר רצינית- אני מתחילה לפקפק בזה שהכל קשור לאף שלי ואולי זה משהו הרבה יותר פנימי. דרך אגב, עד היום אני סובלת מהערות פוגעניות על המראה (ואני מסיקה שזה בגלל האף, כי כל השאר סבבה) וההערות האלה גרמו לי לפקפק בעצמי מאוד ולהיכנס לדכאון מתמשך. אני לא יודעת מה הגורם לחוסר הבטחון שלי בנוכחות בנים-המראה, ההערות או אולי העובדה שכך נולדתי ואין לי ברירה אלא להשלים עם המצב.
אשמח אם תוכלו להביע את דעתכם בנושא ולכוון אותי...
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025