היי,
קוראים לי שיר, ישלי חבר במשך שנתיים.
הוא בן 22.
אני מרוקאית והוא אשכנזי.
אני מהאלו שזה הכי לא מעניין אותם, כי אני בעצמי ניראת אשכנזיה. אבל למשפחה שלי או לפחות לחלק מהם כן, הם אפילו לא עומדים בצפירה של השואה, וזה לא מעניין אותם, כי מי שהיה בשואה הם רק אשכנזים.
בכל פעם שאני מביאה אותו אליי למשפחה, לארוחות חג ושבתות, סבתא ואבא שלי עוקצים אותו, אומרים בדיחות על אשכנזים וכו'..
חשבתי שזה יעלם עם הזמן, כי הוא לא איזה שונה מאיתנו או משהו, חוץ מזה שהוא לא יודע קללות במרוקאית הוא לא שונה מהמשפחה שלי בכלל.
אבל זה לא נעלם, אתמול בארוחת שישי הוא בא אליי, וקרה את מה שאמרתי, עקצו אותו, סיפרו בדיחות...
כל דקה ודקה מזכירים בארוחה על כמה שהיה קשה להם במעבורת, שנתנו הכל לאשכנזים... ו"לנו" כלום ושאחרי שהם עברו את השואה, הם באו ועשו לנו שואה.
מיותר לציין שכשאני לא מביאה אותו לארוחה הם לא מדברים עלזה.
כאילו לפני הארוחה, סבתא ואבא שלי אומרים, שלוש.. ארבע... ו... ואז מפציצים את חבר שלי על מה שקרה לפני מאה שנה בדברים שהוא בכלל לא אשם בהם!.
חבר שלי בהתחלה היה עונה להם ועוקץ אותם חזרה בדרך מושלמת, עם הזמן הוא התחיל לשתוק ולהבליג, מרגישה כאילו הוא מחכה שאני אבין...
אני מבינה... אבל מה אני יכולה לעשות עם זה?, אני בעצמי לא יודעת להסתים אותם עם זה, ואני ממש רוצה שהוא ימשיך לבוא אלינו לארוחות, כי חוץ מאבא שלי וסבתא שלי, כולם אוהבים אותו.
לא שאלתי אותו על זה והוא לא אמר לי כלום עלזה.
על פניו ניראה שזה בכלל לא מעניין אותו, אבל הוא אחד כזה שלא מראה רגשות והוא לא מראה שדברים מפריעים לו, ואם כן, הוא היה מתפרץ עליהם כבר מזמן, אבל אולי הוא לא אומר כלום כי הוא נותן להם כבוד... אני כבר לא יודעת..
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות