אני שונאת את עצמי ומרגישה זוועה

אני לא יודעת מאיפה ואיך להתחיל, אני פשוט אגיד שאני שונאת עצמי
ממש שונאת, מחפשת הכל בשביל להוריד מעצמי
יש לי אופי נחמד וזה עוזר לי והרבה ידידים שהיו לי פעם רצו לקדם את זה(אני בטוחה שזה לא בגלל שאני יפה, כי לדעתי אני ממש לא) תמיד סירבתי, אני מרגישה זוועה עם עצמי וכל פעם שמתחילים איתי אני ישר עונה ״למה אני? למה לא פנית לזאת שלידי? היא הרבה יותר יפה״, זה ישר מרחיק את כולם, בטח חושבים שאני דיכאונית מורמרת, ומי רוצה קשר עם כזו?
אני לא מבינה את עצמי כבר, פעם הייתי אוהבת ומחמיאה לעצמי במראה, היום אני מרגישה שאני פשוט משקרת לעצמי. פתאום האף הכפתור שלי נראה לי גדול ומזעזע, והישבן שכל כך אהבתי בי נראה לי הדבר הכי לא יפה שראתי בחיים, והעיינים הגדולות הפכו לריקונות ולא מעניינות, והשפתיים שאהבתי הכי אצלי פתאום נראות לי גדולות מידי ולא יפות. אני אשכרה מחפשת את עצמי במראה, ממש, מסתכלת ובוחנת ומתחילה לבכות. אני כל כך רוצה להתחיל לאהוב את עצמי, אבל אני לא מסוגלת.
אני מרגישה צבועה בזה שאני שמחה ומאושרת ברגע אחד, כי כשאני חוזרת הביתה אני הבן אדם הכי עצוב שיש.
אני עם חברות כל כך טובות ואני פשוט לא משתפת אותן בכלום כי תמיד חשבתי שלהפיל את הצרות שלך על מישהו אחר זה לא נכון, למרות שתמיד אהבתי לעזור לכל מי שרצה, אפילו אם לא הכרתי אותו.
לרגע שאני מרגישה שאני אוהבת את עצמי, אני שומעת משהו מהצד וכל הביטחון שלי יורד. אני עם המון ביטחון מבחוץ, רק בגלל האופי שלי לא היופי שלי.
אני חושבת ויודעת שאני הילדה הכי מכוערת שראיתי, צורם לי להגיד את זה, אבל זה פשוט נכון.
זה מבאס להיות בוגרת שכולם מסביבך לא, אני לא רוצה להיות בוגרת. אני לא רוצה להבין דברים. אני לא רוצה לדעת יותר מידי. אני לא רוצה! אני רוצה להיות מטומטמת שלא מבינה כלום, זה מה שאני רוצה! זה לא כיף להבין, כשאת מבינה את כבר לא תמימה וזה לוקח ממך את הילדה הקטנה ועליזה.
אני לפעמים מרגישה שכולם בוהים בי, מסתכלים ובוחנים את כל הדברים שגרועים בי.
הרבה פעמים בחרתי בסיגריות כפיתרון, אולי אמות מזה? אבל זה לא סיפק אותי, כי רציתי את עכשיו.
אף אחד לא יודע מכל מה שאמרתי כאן, ואני מרגישה שאני סוכבת סוד. סוד שגדול עלי בכמה מידות. זה לא כיף להעמיד פנים משהו שאת לא.
אני צריכה עזרה, פשוט עזרה או סתם תמיכה זה יהיה נחמד.
היה לי פסיכולוגית פעם והיא לא עזרה כי מעולם לא שיטפתי, אפילו הרגשתי איתה לא בנוח לספר למרות שההורים שלי שילמו בשביל שהיא תקשיב לי. אני כל כך רציתי אוזן וכשהייתה לי כזו, בחרתי שלא לספר, שיקרתי שהכל מושלם ואני מתה על עצמי והחיים דבש ושאמא שלי סתם גררה אותי לכאן מדאגה. זה היה לא נכון. בכיתי על זה בבית אחרי כל פגישה איתה.
אחרי חודש החלטתי להפסיד, סתם ביזבז לההורים שלי 600 שקל לשעה אחת של הקשבה שלא ניצלתי בכלל.
אם הייתם רואים אותי במציאות עכשיו הייתם בשוק, אני לא נראת ילדה כזו שמרגישה ככה, אני נראת כאילו אני שלמה עם עצמי ומלאת ביטחון ומצחיקה את כולם, הכל משחק. פשוט אף אחד לא יודע על זה. אני גם לא כזו מכוערת בעייני אחרים, אבל אני לא יודעת מה הם רואים, כי אני רואה משהו אחר ולדעתי אני מעזעזת.
תמיד אני משכנעת את כולם שהעולם יפה וצריך לחייך והכל טוב ויהיה בסדר, ופשוט חושבת לעצמי..״למה אני צריכה לשכנע אותם בזמן שאף אחד לא משכנע אותי להאמין בחרא הזה?״
אני לא מאמינה שמישהו באמת יקרה את כל זה, אבל אם כן, אז תודה רבה באמת. היה נחמד לפרוק למרות שאני יודעת שזה לא באמת כזה מענין אותכם, אבל לא נורא, תודה על הקריאה:)