זה הסוף? מה הייתם עושים?

היי לכם..
אז אחרי שאני קוראת כאן המון דברים החלטתי לשאול משהו בעצמי.
אני בת 23, עצמאית, נראית מצוין וממש לא אדם שצריך קשר אלא אם כן אני רוצה אותו באמת.
יש לי חבר כבר כמעט שנה, הוא בחור מקסים, חייכן, חיובי ומאד אוהב אותי.
בהתחלה היה לנו כמובן ממש טוב אבל לאט לאט בגלל הרבה לחצים שהוא חווה בחייו (משפחה, לימודים) הוא התחיל להיעזר בי מאד. בהתחלה זה היה להתמודד עם התנהגות שהשתנתה, בהמשך זה נהיה איחורים של שעות, התאמה שלי ללו"ז שלו ולא להפך, המון ויתורים והקרבות מצידי, הבלגות, תמיכה בלתי פוסקת והמון הבנה כלפיו מצידי. אולי זו הייתה טעות להבין ולהכיל את הקשיים שלו עד כדי כך אבל עשיתי הכל באהבה מתוך אמונה שאם המצב היה הפוך הוא היה עושה בדיוק אותו הדבר.
אחרי חודשיים שלושה הכל הקצין לגמרי ומצאתי את עצמי מוותרת על המון דברים שחשובים לי. אני יודעת שהוא לחוץ ועמוס אבל גם אני נמצאת בשגרה עמוסה ומלאה בעבודה ולימודים, לא פחות ממנו.
החלטתי לפתוח איתו את הנושא, תמיד בצורה יפה ומתחשבת, ניסיתי להסביר לו שגם לי יש צרכים בזוגיות הזאת ושגם אני רוצה שהמצברים שלי ייטענו קצת ולא רק להרגיש שאני כל הזמן נותנת לו אנרגיה וכוחות להתמודד ובמקום לקבל שיפור-לקבל את ההפך. הסברתי לו שלאורך זמן אם המצב ימשיך ככה אני אשחק ואהיה מתוסכלת מאד. הוא אמר שהוא מבין ושאני צודקת והכל נגמר בטוב.
כמובן שהוא לא עשה כלום.
לצערי בכל סופש שבו נפגשנו היו צרות ובעיות שאיתן הייתי צריכה להתמודד... כל הזמן לקבל את בן הזוג שלי מרוסק, מותש וחסר אנרגיה. ניסיתי לתת לו טיפים לניהול לחצים, ניסיתי לעזור בכל מיני דרכים אבל הוא פשוט לא עשה עם זה כלום!!!
באיזשהו שלב זה כבר התחיל לפגוע בי כי כל סופש היה מתחרבש כל פעם מחדש ואני הייתי נדרשת להבין ולהכיל.. הייתי יוצאת לשבוע חדש בלי אנרגיות ומאד מבואסת מזה שגם את מעט הזמן שיש לנו בסופש אנחנו מבזבזים על שיחות מוטיבציה... זה ממש הרגיש לי כמו קבוצת תמיכה!!
זה היה מאד מוזר לראות את זה ממנו כי הכרתי אותו בתור גבר עצמאי, חזק, שמתמודד עם כל דבר ושעבר תקופות לא קלות בחייו והצליח בזכות התמדה ומוטיבציה.
אחרי שכבר לא יכולתי יותר יצאתי עליו ממש ואמרתי לו שנמאס לי מההתנהגות הזו שלו ומזה שהוא מחזיר לי רעה תחת טובה (למה אתה מאחר לי ב3 שעות כשאנחנו נפגשים בעיר שלך במקום שנוח לך?! או, למה אתה מקדיש לי 2 דקות ביום וגם הן רק כדי לדבר על הקשיים שלך?!) אמרתי לו כל מה שאני חושבת ושאני לא יכולה ככה יותר.
הוא התנצל והצטער מאד, אמר שהוא היה ממש עיוור וראה רק את עצמו ושהוא לא רוצה שאפגע ממנו.
זה נגמר בכך שאחרי שממש צעקתי עליו ובכיתי לו הוא עשה רושם של התאפסות ואמר שלחץ הוא לא תירוץ בשבילו יותר ושיש דרכים יותר טובות להתמודד במקום להפיל עליי את כל הקשיים ואת כל האחריות לקיום הקשר.
כולה רציתי שיתנהג כמו בן אדם שמכבד אותי ואת הזמן שלי, לא רציתי להיות מרכז עולמו ובטח שלא לקבל צומי 24/7... אני לא בנאדם חונק וממש לא אוהבת כשחונקים אותי בקשר, בטח אם אני לחוצה ממילא.
היו לנו חודשיים שקטים לאחר מכן אבל עדיין, נדרשתי להבין אותו ואת הלוז והלחצים...
בסופו של דבר הבחנתי שאני הרבה יותר מעורבת בעולם שלו מאשר הוא בעולם שלי. אני מכירה את כל החברים שלו, תמיד צריכה לוותר על זמן משותף לטובתם, לטובת המשפחה החונקת שלו ובעצם לטובת כל מה שקשור אליו!! תמיד יודעת איך להגיב כשהוא צריך אותי, מכירה אותו מאד והוא בקושי מכיר אותי או את העולם שלי... הבנתי שזה בגלל כל המעורבות שלי בחייו ובקשייו.
החלטתי להפסיק בהדרגה אבל הוא רק המשיך לפשל... כבר לא יכולתי יותר....
התחלתי להימשך אליו פחות, להיות מרירה ומתוסכלת, לא לתכנן איתו כלום ובגדול ממש להתרחק.
הזהרתי אותו המון פעמים שקשה לי, שאין לי אנרגיות, שאני לא מרגישה שיש לי בן זוג ושהוא יכול לשנות את זה בשניה! הוא תמיד הבין והסכים אבל בפועל לא היה קורה שום דבר.....
לאחרונה אני מסתכלת המון על גברים, מנסה להבין עד כמה חסר לי משהו והאם יש בכלל תקווה שהוא יחזור לעצמו? מכיוון שאני עובדת כעצמאית ובמסלול לימודים ממש אקסקלוסיבי יוצא לי להתחכך בגברים מאד חזקים, אינטליגנטים, בעלי דרבון עצמי חזק ויכולת הנעה עצמית... חלקם הגדול מושך מאד....
אני מרגישה שבא לי מישהו כזה! אחד שיפסיק להיות פסיבי ולזרוק לי מילים יפות שאני לא מאמינה בהן יותר אלא יתחיל פשוט לעשות את המינימום שבן זוג עושה! אני גם ככה בחורה שמאד קל להתנהל מולה- לא עושה דרמות, קלילה, פרקטית, לא נתקעת על כל שטות... הרבנ אומרים שיש לי ראש גברי בתור מחמאה וכל הזמן שואלים את חבר שלי: איפה מצאת אותה?!
בהרגשה שלי הוא לא מעריך את זה למרות שהוא אומר שכן, אוהב אותי ונמשך אליי.
בקרוב אנחנו אמורים לטוס לתקופה ארוכה ביחד והמצב רק מחמיר- אני מגלה שהוא בכלל לא מכיר אותי, לא נותן את התגובה שלה אני זקוקה כאשר אני פונה אליו, לא מספק לי מענה בשום דבר.. כאילו... בנאדם, עברה כמעט שנה, איך אתה עוד לא יודע מה לעשות איתי ומה אני צריכה?????
זה עוד יותר מעצבן כי עם כולם הכל מסתדר אחלה ורק אני ןהצרכים שלי נדחקים הצידה כל הזמן למרות שהוא אומר שזה ממש ממש חשוב לו ואני יודעת את זה...
מה לעשות?
גם ככה אני מתחילה לדמיין אחרים כשאנחנו מתנשקים וכאלה, אני חסרת ביטחון בקשר ואמרתי לו, גם ככה אני פוחדת שבמקום להעניק לי את הביטחון שאני זקוקה לו (בטח לפני הטיול) הוא רק ימשיך לפשל!! אבל באותה נשימה יש בי משהו שאומר שהוא כל כך קרוב לפריצת דרך סוף סוף.... הוא השתנה המון ולטובה במישורי חיים אחרים, הוא מקשיב לי ורק רוצה שיהיה טוב, אוהב אותי באמת ומבחינתו אני מוערכת מאד (למרות שהייתי מעדיפה שיראה לי את זנ במעשים ולא בדיבורים..)
האם לטוס איתו בכל זאת???
האם אני אשמה במצב הזה?
איך אפשר לתקן?? אני רוצה להשאר, לא הייתי נשארת איתו סתם.. לא חסר לי עניין בחיים ואין לי בעיה להיות לבד, אני ממש לא איתו מתוך פחד או הרגל אלא מתוך אמונה אמיתית שיש לו את זה! שהוא מסוגל! שהוא עבר הרבה ורק צריך לתת את היישורת האחרונה ולהצליח.