אז אולי כלפי חוץ אני מאושרת, אבל מבפנים אני נשברת

אז כלפי חוץ הכל טוב, אף אחד לא יכול לדעת שייש משהו לא בסדר.
כלפי חוץ אני הילדה השמחה האנרגית ההיפראקיטיבית, זו שתמיד עם החיוך על הפנים, זו ששום דבר לא יכול לשבור אותה, אולי זה הסיפור שסיפרתי לעצמי..
כן זאת אני, זאת שגם כשקרוב משפחה נפטר וחברה מתקשרת מתוסכלת כי היא ומישהו שהם היו בקטע גמר איתה בוואצאפ (זבל) הולכת ומעודדת אותה, לא נותנת לעצמי להישבר לידה, להתפרק, לספר, כי זה הזמן שלה עכשיו, אבל כשמגיע הזמן שלי? אני מעדיפה תמיד להעביר נושא..
זאת אני שכלפי חוץ נראה שהחיים שלה מושלמים, אבל מבפנים פשוט נשברת.
הבן אדם הזה, זה שלקח לי את הביתולין, זה שניצל את המצב שהייתי בו, זה שעשה את זה למרות שבכיתי והתחננתי, גרם לי לבכות כל כך הרבה, אבל כמובן שרק עם עצמי.
החברה הכי טובה יודעת, אבל כמוני היא מעדיפה להכחיש, כי אני טובה בהכחשות של עצב, הגוף שלי כבר מומחה.
הוא ספג כבר יותר מדי- אבל הפעם? זה סיים את העבודה סופית.
ובטח אף אחד פה לא מבין בכלל על מה אני מדברת- אבל אין דבר יותר גרוע מלעבור את זה ולהתנהג כלפי חוץ כאילו הכל בסדר, כי אני כזאת, אני לא מסוגלת לרחם על עצמי, אני לא מסוגלת לתת לעצמי להישאב עמוק לתוך הבור הזה שאני לא אצליח לצאת ממנו. אז תוך כמה ימים אפילו החברה שכחה מהעניין, כי לא עשיתי ממנו סיפור.
אבל, חודשיים אחרי שזה קרה, כל לילה הוא חוזר לי למחשבות, כל לילה אני בוכה, ואין לי אף אחד לפרוק לו.
וגם אם יתנו לי את המישהו הזה לפרוק לו- אני פשוט לא אצליח.
זה עניין של אופי?
אז נמאס. נמאס להעמיד פנים ולהישבר, להישבר לבד.
וכן כל זה באשמתי את זה אני כבר יודעת אין צורך שתחדשו לי, אבל זה פשוט נמאס.
אני שחקנית גרועה, גרועה, אבל איכשהו כשזה נוגע לזה, קשה לראות שמשהו עובר עלי, וגם אם רואים- אני לא אספר. לא למורים לא ליועצת לא להורים לא לאף אחד.
מה שבכלל הורג אותי, זה שאחותי לא שמה לב. היא הבן אדם הכי קרוב אלי בעולם, היא כבר נשואה עם תינוק טרי (ומדהים) וגרה רחוק..
אני לא מספרת לה כי אני יודעת כמה זה יכאיב לה, אני יודעת כמה היא תבכה, כמה יהיה לה קשה. ואם יש משהו שיותר קשה מהכאב שלי זה לראות אותה סובלת, לדעת שהיא סובלת.
הייתי חוטפת כדור בשבילה!
אני לא רוצה להדאיג אותה, אבל מה שאני לא מבינה זה איך היא לא שמה לב, כי איתה אין לי את המגננה של הגוף, איתה אני תמיד הכי פתוחה, וזה הדבר היחיד בחיים שלא סיפרתי לה, וזו הפעם היחידה שאני יושבת לידה בעצב, קרובה לבכות והיא בכלל לא שמה לב, וזה פשוט לא מתאים לה..
אני לא מצפה שתעשו שום דבר, רציתי קצת לפרוק, כי כמו שכבר בטח הבנתם להגיד את זה בעל פה אני לא אצליח בשום צורה.