אמא שלי הייתה רודה בי ואבא היה מקלל, מרביץ ומשפיל

טוב אז הסיפור שלי די מורכב ולאחר אלפי התחבטויות ביני לבין עצמי החלטתי לשתף ואשמח לעצות יעילות . קיום אני בת שמונה עשרה בקרוב מתגייסת יחסי עם ההורים די טובים פה ושם יש חיכוכים אך עם המון אסרטיביות וויותר איך שהוא מצליחים להגיע לעמק השווה.אני גרה עם ההורים הם מעניקים לי הרבה מותרות וכן מראים אכפתיות מסוימת הם קונים לי הרבה ומעניקים לי איכות חיים.. אני המון שנים מרגישה שמקרים שקרו בעבר בגילאי אחד עשרה עד ארבע עשרה פחות או יותר חוזרים לי בפלשבקים וברגשות של חרדה ועצבות כאשר אני נזכרת ורואה אותם לנגד עייני ,חשוב לציין שאני כן סלחתי וכן הבנתי שהורים הם בני אדם וגם הם טועים ואין לשפוט אדם בחולשתו וצריך למחול להם מן הראוי לאור זיקנתם ושיפור התנהגותם . בין הגילאים שציינתי חייתי בבית סוער ,חסר אונים ומלא רגשות מעורבים הייתי ילדה מאוד ״מרדנית״ בתקופת ההתבגרות ..עד גיל אחד עשרה הייתי תמימה וילדה מאוד צייטנית ואז חלה תפנית התחלתי להבין שגם לי יש צד בעיניין וגם דעתי חשובה לי לגבי המון דברים ושאפשר לסרב ולהגיד לא ,להתחשב ברצונות שלי ,בקיצור לעשות מה שבראש שלי ..זה הוביל לזה שאמא שלי הייתי כל היום מרגע חזרתה מן העבודה צורחת עלי רודה בי נאבקת איתי במאבקי כוח ושליטה בלתי פוסקים ואבא שהיה חסר אונים וגדל בתא משפחתי דיי מעורער היה מקלל אותי המון מרביץ באופן עיקבי משפיל מעליב אותי לפעמים אימי שהייתה מובילה לזה בעקבות הצעקות שלה הייתה מגנה עלי בגופה ומחזיקה אותו כדי שלא ירביץ זו היתה טראומה נוראית תמיד היה לו מבט קפוא בעיינים הוא היה זורק עלי כל מיני חפצים מפליק ומשפיל אותי כל פעם מחדש רק בגלל שהייתי ילדה ואמרתי׳ לא׳ סרבתי לדברים ממש טיפשיים כל דבר היה מדליק אותו גם אם לא הרמתי נעל או סתם עשיתי רעש שהוא ישן כי אחי הציק לי או לא עניתי על בקשתם היה פורץ כל פעם מחדש מאבק נוראי . איך שהוא זה יסתיים בגיל חמש עשרה הורי התפקחו מאז לאחר שאיימתי לספר למורים וכניראה הם הבינו שזה לא ילך בצורה הזו והפסיקו .. שגדלתי היה לי הרבה ריבים עם אבא בעיקר שלא דיברתי איתו חודש ואפילו שלושה אמא תמיד הצדיקה אותו הכחישה את הדברים אמרה שאני הוזה ושהוא אדם טוב ושאני הייתי סתם ילדה רעה ובעייתית איך שהוא בלב נישאר לי חור לאור הדברים שהוא עשה ותמיד יש לי פיקפוק במי שהוא היום ושאולי יש מצב והוא יתנהג כמו פעם כי יש לו פה ושם יציאות שהוא צורח ומרים יד לצערי זה על אימי ואיך שהוא אני נתקפת חרדה ופתאום ממש הכעס מציף אותי ,כל פעם שמישהו נוגע בי בצורה שהיא ממש מינימלית זה כואב לי אני נרתעת מזה באופו קיצוני או שגבר מתקרב אלי ואפילו סתם נותן לי צפחה בצחוק זה מעורר בי הרגשה רעה ואולי אפילו בן זוג לא באלי מהפחד שהוא יפגע בי גברים לא מעורכים בעייני ולא מרגשים אותי בכללי אני די אדישה אלייהם לא יודעת למה למרות שזה היה מזמן וכבר סלחתי התבגרתי והמון מים עברו בנהר ,ההרגשה חוזרת לה פתאום.ועושה לי חרדה בכל הגוף מן טראומה שלא נעלמת. אני לא יודעת איך להשתחרר ולשכוח או לפחות להתפייס עם מה שהיה סך הכל אני גרה איתם ,הם ההורים שלי .. תודה רבה לעוזרים ;)