שלום לכולם.
אספר קצת על אימא שלי.
בילדותי היא נהגה להשפיל אותי בקללות ומכות.
חיבת להודות שעל התעללות הפיזית אני סולחת. אבל את המילים לעולם לא אשכח: הייתה אומרת לי שעור הפנים שלי נראה עור של תנין (כי היו לי חצ`קונים בגיל ההתבגרות), הייתה מאחלת לי כל יום למות, מצטערת שילדה אותי ומקללת אותי ”זונה” בלי הפסקה.
היום אני מבינה שלא הייתה לה שום סיבה להתעלל בי בצורה הזו. בסה”כ הייתי ילדה ונערה ממש טובה: פעם ראשונה ששתיתי אלכוהול הייתה רק אחרי הצבא, פעם ראשונה שהתנשקתי רק בגיל 18, לא עישנתי מעולם, הייתי תלמידה מצטיינת (ממוצע בגרויות מעל 100)
ובקיצור ילדה טובה.
אנחנו משפחה מרובת ילדים.... ולי מעולם לא היה ספק שאותי היא שונאת.
אני כבר לא גרה בבית שנים, והתחלתי לשים לב שככל הנראה היא שונאת אותי כי אני מאוד דומה לה במראה החיצוני וגם הרבה באישיות. שתינו מאוד דומיננטיות ואסרטיביות וכו`
היום היא כבר לא רודה בי כפי שהיה בעבר כי יודעת שאני לא אשתוק כפי ששתקתי ועדיין מאוד אבל מאוד קשה לי איתה. אני מרגישה שאני שונאת אותה מעמקי ליבי ונשמתי.
לא מאמינה לשום גילויי חיבה שהיא מנסה להפגין כלפיי מאז שבגרתי כי פשוט חושבת שהיא שקרנית!
בנוסף להכל, עברתי התעללות מינית במשך שנים על ידי אחי הגדול והיא כמובן ”לא ראתה“ את זה. עניין שלא תורם לאהדה שלי כלפיה. אחי הודה שהתעלל בי כך שאין ספק לגבי האמינות שלי וכל המשפחה מאמינה בי.... ועדיין בא לי להרוג אותה שהיא פיספסה את ההתעללות במשך כל כך הרבה שנים.
אני מרגישה שלשנוא אותה עושה לי רע בנשמה אבל קשה לי להשתחרר מזה.
אף פעם לא הרגשתי שיש לי אימא.
שאוהבת, שדואגת, שמלטפת, פשוט אימא!
ומודה שלפעמים זה חסר לי. אבל התרגלתי לחיות בלי אימא.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות