אני בבעיה. במהלך התיכון הייתה לי חבורה גדולה של אנשים שהייתי חלק ממנה אבל הכילה מעט אנשים שאהבתי ושחלקם היו הרסניים לי. החלטתי לצאת ממנה (וגם נודיתי על ידי חלק מהחברים בה) בתחילת שנת המכינה שעשיתי אחרי יב. למרות שיש בי איזושהי שמחה כי הרכיבו אותה אנשים כל כך רעים וחסרי לב.
בשנת המכינה עברתי קשיים רבים וגם חוויתי דיכאון של חודשיים וגם אותה סיימתי בלי אף אחד. עכשיו, בזמן הצבא כבר יותר טוב לי ויש לי קשרים טובים עם אנשים... אבלצכשאני חוזר לסופשים בבית האפשרויות שלי של אנשים שאני יכול לפגוש מצטמצם לשניים מה שגורם לי כל כך הרבה חוסר נוחות. למה לא יכולים להיות לי חיים שבהם תמיד יש מה לעשות ולאן לצאת? שבהן אני לא צריך לכתוב ולנסות להוציא אנשים ולקבוע? למה?!
נמאס לי כבר מהבדידות ומחוסר המעש שגורר אותי למטה. אני כבר מוצא את עצמי במצבים שאני רק רוצה לחזור לצבא כדי שיהיה עם מי לדבר. איך אני זוכה לחיים שלהם אני כל כך מייחל? חסרים לי אנשים בחיים והבדידות אוכלת אותי מבפנים...
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025