היי ,
אני במצב נפשי לא פשוט בחצי שנה האחרונה , בחורה שיחקה בי שנה שלמה , העבודה מתחילה להימאס עלי , אמא שלי הייתה חולה אחרי ניתוח ונאלצתי לשכן אותה בביתי תקופה של כחודש וחצי בגלל שההורים שלי לא סובלים אחד את השניה ואי אפשר להחלים משום דבר בסביבה כזו .
החבר הכי טוב שלי מצא זוגיות והוא בקושי מחליף איתי מילה כיום , חברים אחרים לא כל כך מתעניינים במה שקורה בי כל כך ואחותי היחידה שגרה בארץ אין לה חצי שניה בשבילי , גם כשאני בא לדבר הילדים שלה כל הזמן בסביבה ואין לנו 5 דקות לבד .
עם ההורים שלי בכלל אין לי מה לדבר , הם אנשים היסטרים שרק מחמירים את המצב במקום לעזור .
בגדול אני מרגיש עייף והכי לבד בעולם , לפעמים בא לי שגם סתם ירצו להיות במחציתי אבל גם זה לא , כולם עסוקים , כולם במערכות יחסים , נשים , ילדים ואני הגעתי למצב שהפחד מחלחל בי שככה אני אהיה כל החיים שלי .
ומי שהכי מכאיב לי בכל הסיפור הזה היא אחותי שהיא עושה לי טובה שהיא נותנת לי לבקר שעה בשבוע וגם אז בלחץ מקדישה לי 5 דקות לשאול מה קורה איתי , כל מה שהיא משדרת זה "אין לי זמן" .
וזה בסדר , אני מבין עם כל הלחץ של העבודה והילדים זה הגיוני שאין לה זמן כמו פעם , אבל ברצינות , אני אח שלה , אי אפשר
שהיחידה בעולם הזה שבאמת יודעת מי אני , שתדבר איתי מדי פעם ? שתפסיק לחשוב שאני צריך להיות סופרמן כמוהה , שאין לי את זה אני מודה .
פעם תמיד דיברנו , כיום בקושי , הגיוני מאוד כשיש ילדים אז רמת הקשר בין האחים יורדת אבל כאן זה כמעט אפסי , דקה היא לא מקדישה , אני כאילו לא קיים
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות