היי כולם,
אני בן אדם שמאוד אוהב אנשים, מאוד אוהב לצאת ולבלות ולהנות מהחיים. אבל אני גם מאוד אוהב לעשות דברים לבד- כמעט כל הדברים הכי חשובים שעשיתי בחיים שלי, אני לא זוכר שנעזרתי באף אחד, בחיים לא שיתפתי אף אחד בעניין החלטות בחיים שלי אלא אני תמיד משתף לאחר מעשה. אני לא מרגיש צורך לטלפן ולהתקשר ולהסתמס עם אנשים שאני רואה אותם במסגרת קבועה ( לימודים, צבא, תיכון) ואני מדבר רק כאשר יש לי צורך כלשהו, או להתעדכן עם אנשים שממש חשובים לי.
אני גדלתי לבד, אף פעם לא גדלתי עם חברים, תמיד עשיתי את הכל לבד ובאיזשהו מקום אני מרגיש שממש כיף לי עם זה. השילוב הזה עושה לי רק טוב.
אולם, אני יודע שזה פוגע בי בדברים אחרים בחיים שלי. אני לא מצליח ליצור אינטימיות כמעט בקשרים שלי עם אנשים. עם הרוב המוחלט אני לא מרגיש שאני צריך , אבל עם אנשים שאני רוצה, קשה לי יותר להיפתח.
אני בן אדם מאוד חשדן, מניסיון חיים תמיד נפגעתי מאנשים ולמדתי שלא צריך לסמוך על כל אחד ולא להיפתח ישר בפני כל אחד. אני באמת חושב ובטוח בעצמי שההתנהלות הזאת תקינה.
אני מרגיש שיש איזשהי מוסכמה חברתית שכל הזמן צריך להיות זמינים לאנשים אחרים, תמיד להיות פעיל, תמיד ליזום באופן אובססיבי- אני נגד הגישה הזאת. אני אוהב להתמקד בעצמי, וזה מה שעושה אותי מאושר בחיים. לא היה לי טעם לחיות אם כל הזמן הייתי רק עם אנשים בלי איזשהי מטרה.
אני מרגיש שאני מיוחד ושונה, לא חריג כי אני לא חושב שזה דבר רע, אבל כן הייתי רוצה ללמוד איך לשמר קשר. מספיק לי לראות בן אדם רק פעם בשבוע, ואם זה בן אדם שאני ממש אוהב אפילו יותר אבל לא מרגיש יותר צורך כי אני תמיד מוצא תעסוקה עם עצמי- עבודה, לימודים, צבא, חדר כושר, מחשב, טלוויזיה, לאכול- לא חסר לי.
אני די שלם עם עצמי אבל הייתי רוצה לשפר את הקטע של חיזוק היחסים הקיימים.
אשמח לעצות מאנשים שמרגישים כמוני או אנשים שמזדהים עם ההרגשה הזאת.
תודה רבה :)
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות