מאז ומתמיד הייתי הכבשה השחורה בבית, ידעתי שאני בעדיפות אחרונה, הראשונה לצעוק עליה, הראשונה להאשים, הראשונה לשנוא. שום דבר שעשיתי לא היה מספיק טוב ועשיתי המון בשביל לזכות באהבה אבל טחנתי מים במבט לאחור..היו כל כך הרבה רגעים שרציתי למות ומסתבר שגם בזה לא הייתי טובה, או שלא היה לי אומץ או שפחדתי או שתכננו לי מלמעלה תוכניות אחרות מאשר למות בגיל 14. היום אני בת 26 עם שני תארים ועבודה שאני נהנית בה אבל מלאת מרמור ובטחון עצמי ירוד..כמובן שגם היום ב"גילי המופלג" יחסית אמא שלי עדיין שונאת לראות אותי, להסתכל לי בעיניים ואומנם כבר לא אומרת במפורש כמו בעבר אבל אני יודעת שמשום מה היא הייתה מעדיפה שאמות. כרגע אני עדיין בבית , סטודנטית בלימודים תובעניים, משלמת על שכר הלימוד בעצמי ובלית ברירה חיה תחת אותה קורת גג שבשבילי מעולם לא נחשבה לבית. קשה לי מאוד, רוצה להשכיר דירה אבל אין לי את היכולות הכלכליות ואני פשוט אובדת עצות..אני יותר חזקה מבעבר( מה שלא הורג מחשל) הרי הלכתי ללמוד למרות שהעדיפו שאעבוד בעבודות מזדמנות... אני לא מחפשת עצה ספציפית, אולי סתם רציתי לשתף מישהו ולפרוק דבר שלא סיפרתי לאף אחד..תודה על הזמן שהקדשתם לקרוא
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025