אני ממש מתנצל אם הפוסט הזה נשמע כמו בכיינות, אבל אני חייב להוציא את זה.
כאספרגר בתפקוד גבוה ועם קשיים חברתיים שלמד מחוץ לעיר מגוריו אף פעם לא היו לי חיי חברה בבית ספר. גרתי ביישוב נידח ושומם (הבית ספר היה בראשל״צ) והחברים הכי טובים שלי היו אנשים סגורים שלא היו יוצאים מהבית שלהם. לא היו מוכנים לעשות שום דבר חוץ מלהיות במחשב.
לאחר מכן כשהגעתי לצבא פתאום היו לי חיי חברה. הייתי יוצא עם חבריי ליחידה, צוחק איתם ומדבר לעניין. אבל אז השירות נגמר וכול אחד התפזר לדרכו. הם המשיכו הלאה וחוץ ממפגשי איחוד פעם בשנה אני לא רואה אותם. כשאני רוצה להיפגש איתם הם מוצאים תירוצים לא להיות איתי.
ניסיתי כמה קבוצות חברתיות של אספרגרים ושנאתי אותם. גרתי בהוסטל של אספרגרים וסבלתי אפילו יותר. החברים מהצבא כבר שכחו ממני ולי אין חיי חברה חדשים במקומם. אני עדיין מתעסק בהם.
לאחרונה עברתי לתל אביב, לגור בדירה רגילה, ועדיין אין לי מושג איך מוצאים חברים חדשים. כאלה שאוכל לצאת איתם בקבוצות, לצחוק ולדבר איתם על סרטים וסדרות. לאמא שלי כבר אין כוח לשמוע את זה והפסיכולוג שלי לא עונה.
מה אתם הייתם עושים במצב כזה?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025