די בטוחה שאני במצוקה, אבל לא רוצה לצאת מפונקת... לספר לאימא שלי?

שלום. אני מראש מצטערת על אורך השאלה, כזו אני. אני מבקשת מאוד תגובות הולמות ואמיתיות, ולא משנה כמה בא לכם לרדת על מישהו (עליי ובעיקר על משתמשים אחרים) בבקשה אל. ובכי חשוב, אל תתייחסו לגיל שלי ברמת האינטיליגנציה של העצות שלכם, ובאופן כללי אני מבקשת להתייחס אליו כמה שפחות ורק איפה זה באמת נחוץ, כגון העובדה שאני בגיל ההתבגרות. כבר אומרת, אני לא מנסה להציק, שוט רמת המחשבה שלי גבוהה בהרבה מבני נוער נורמטיביים ומבוגרים ככלל (בבקשה אל תחשבו אותי מתנאשת.....), אני רק מנסה לפרט כמה שיותר..

כפי שכתבתי בכותרת, לפי סקרים של סה"ר אני במצוקה. אני לא בטוחה איך, נוטה לכיוון דיכאון, ועדיין... יש לי פחד גדול מלצאת טועה; במקרה הזה ׳דורשת צומי׳ או מפונקת. אני מפחדת שאם אפתח את זה מול ההורים בסוף יתברר שהכל לא נכון ושזה רק יגרום להם עוד יותר להאמין שאני סתם טינייג'רית מפונקת, ושכל הבעיות שלי לא אמיתיות. הן כן.


אני דיכאונית, בעלת מחשבות אובדניות, אבל גם בעלת מודעות עצמית גבוהה. דהיינו, בעוד שלעתים לא רחוקות אני מרגישה שאני מסוגלת לקפוץ מהחלון, להשתמש בסכין מטבח או למצוא אקדח, או כל דבר אחר שיגאל אותי מחיי האומללים (באותו הרגע), לעולם לא אעשה זאת. לא כי יש לי ערך גבוה לחיים, אלא פשוט כי אני יודעת שאין לי זכות לעשות את זה. אין לי זכות לעזור לעצמי על חשבון ההורים והחברים שלי, ולפי תורת החיים שלי אולי אפילו לכל העולם, ולפחות למשפחה ואנשים שפגשתי או אפגוש בחיי. אני לא ברמה מספקת של צורך כדי לעשות את זה... אני גם לא מאמינה בזה שלהכאיב לעצמי ולהשאיר צלקות בפרקי כף היד יעזור לי באיזושהי דרך, אבל מה שכן אני מרגישה שמכיוון שאני מצליחה להישאר מאופקת ופיירית לא לוקחים אותי ברצינות. זה כאילו שלא מאמינים לי שכך אני מרגישה.. יש לי תקופות פלות ויותר טובות, אבל באופן כללי אני מיואשת. התייאשתי מהחיים שלי, וזה נדמה לי כי קצת לא פייר להתייאש מהחיים כל כך מוקדם! בסך הכל 14 שנים אני כאן, וכבר אני מוותרת.. התלבטתי בין מדור מתבגרים למדור הזה, אבל על אף שאני מתבגרת, 14 שנה, אני מנסה לא לראות את הבעיות שלי כבעיות מתבגרים.. אני לא בטוחה שאצליח להתמודד עם הידיעה שכל מה שעובר עליי קורה סתם כי אני מלאה בהורמונים שגורמים לי לייאוש, הרגשת חוסר משמעות, וסבל.. לפעמים אני מרגישה מיוחדת, ולפעמים אני מרגישה כמישהי מפונקת להחריד עם תסביכי גדילה עוד לפני שגדלה בכלל, לפעמים כמו ילדה קטנה..

הוריי ואימי בפרט לא לוקחים אותי ברצינות בקטעים האלה. גם בהרגשות הללו, גם בזה שאני לסבית (בבקשה לא לכתוב שבגיל הזה אני לא יודעת), זה שלדעתי יש לי בעיות קשב וריכוז קשות.... קשה לי להתרכז בכתיבה, ולפני שנתיים עוד הייתי במצב שיותר מדקה שיחה איתי זה כבר בלתי אפשרי ומייאש (לצד השני), וגם לי קשה.. עבדתי על זה לבד, ועכשיו זה משתפר.. ועדיין הייתי שמחה ללכת לאבחון, אבל אימא שלי לוקחת אותי כל כך בחוסר רצינות שכבר לפני חצי שנה אמרה שתיקח אותי ו... עדיין לא קרה.
אני מבולגנת, ואימא שלי מתקשה להבין שלא לכולם קל כמו שלה קל להישאר מסודרים. אני אוהבת סדר! אבל קשה לי… והיא לוקחת את זה כעצלנות טהורה, וגם כשהיא אומרת ״תסבירי לי למה את מבלגנת ככה, אם תסבירי לי אני אבין״, אני מסבירה לה והיא לא מבינה… לא כי היא לא יכולה, אלא כי היא לא מנסה בכלל! אני רואה פסיכולוגית. לא כי אימא שלי שמה לב שאני מדוכאת… אלא מכיוון שהיועצת שמה לב לזה שיש לי קטעי דיכאון בהפסקות, וכי המחנכת המהממת שלי שמה לב שאני עצובה ולא מרוכזת. עכשיו היועצת לא שמה לב אליי אפילו כשאני בוכה..
הלכתי לפסיכולוגית שלא התחברתי אליה, ועכשיו יש לי פסיכולוגית בדיוק בשבילי! אני ממש נהנית איתה והיא איתי (היא אמרה לי, יותר מפעם אחת) ומתכוונת כמובן להתייעץ איתה גם בסוגיה הזו, פשוט רציתי גם לשאול אתכם… אני אוהבת את האתר הזה! אני ממש מכורה.. אני אוהבת לעזור, או לפחות לנסות לעור לאחרים. אני מתנדבת הרבה, וממש נהנית מזה! אולי אפילו קצת מגזימה.. בכיתה ח׳ עשיתי יותר מ360 שעות מחויבות אישית, מתוך 30 חובה.. זה משכיח לי את כל המחשבות, דבר שביומיום אני מתקשה בו. אני חושבת באופן מאוד טובעני… לעומקים שמביאים אותי למצבים לא נעימים.. פעם לא הצלחתי לשלוט בזה. המחשבות החליטו בעצמן מתי לבוא ולהפריע, ומתי לתת לי קצת מרחב.. עכשיו אני מחליטה. אני עדיין חושבת קצת אחרת, יותר לעומק ומפרספקטיבה שונה, אבל מתי שבא לי וכמה שבא לי.


אני ממש מקווה שעברתי על כל מה שנחוץ לדעת… אם ארצה להוסיף משהו כמובן אוסיף(:
ועכשיו לשאלה האמיתית פה.. מה לעשות? אני יודעת שאני במצוקה איכשהו, אבל אני לא יודעת איך להראות את זה… אני לא רוצה לפגוע באף אחד, אבל גם אני אחת. אם אימא שלי הייתה רואה את מה שקראתי שגרם לי להבין את זה… ויודעת מה בזה נכון לגבי! שיש לי כאבים בחזה כבר הרבה זמן, לדעתי יותר מזנה ולא רציתי להגיד.. שאולי זה שאני לא מרגישה טוב, עצובה ולחוצה כל כך הרבה לא בא מחוסר שינה, אלא מאיזושהי מצוקה? וגם אם כן, אולי חוסר השינה נובע ממקום שהוא לא רק ״הממם… לא. לא כל כך בא לי לישון עכשיו. נלך לישון אחר כך..״. אני מצרפת את המאמר שקראתי (״6 טיפים איך לזהות מצוקה אצל אדם קרוב או בעצמנו״). מה שתקף לגבי מודגש…

האם להראות לאימא שלי? אולי להשאיר ׳בטעות׳ על השולחן? אשמח לעזרה…


תודה לכל העוזרים ֿהמייעצים. #לבבות