כמה המשפחה באמת חשובה?

שלום לכולם,

אתן רקע...אני חייל בן 20 חוזר כל סופש לבית עם שני הורים ואחות קטנה. שני אחיי הגדולים כבר לא גרים בבית. העניין במשפחה שלנו שההורים שלי ביחד כבר 27 שנה וממה שניתן להבין הם לא באמת אהבו אחד את השנייה מאז ועד היום (לגבי היום אני בטוח).
לאורך השנים האווירה בבית הייתה בעיקר עכורה, רוויית ריבים ואף שררה בה שנאת חינם. יש המון גורמים שהביאו למצב הזה בין היתר המשפחות שבהן גדלו הוריי (שכונה, מוצא, חינוך בקיצור הכל), מצב כלכלי לא יציב עקב עיסוקם של הוריי, מעברי דירות מרובים שכל אחד מהם היה פשוט סיוט ובמקום להשתדרג רק שקענו יותר, כמו כן התנהלות כלכלית, חינוכית והורית גרועה של הוריי (לא חיינו בעוני אבל דברים יכלו להראות הרבה יותר טוב עם קצת מחשבה ואכפתיות).

אבל מה שהיה היה והיום המצב הכלכלי התייצב יותר אך השתנות כל מיני גורמים וביניהם דווקא של החברה והתרבות בשנים האחרונות הביאו את הבית למצב עגום בו התקשורת בין הדיירים (כותב דיירים ולא בני משפחה בכוונה) היא עלובה אני אישית לא מדבר עם ההורים שלי כי למעשה אף פעם לא דיברנו באמת, כל אחד (גם האחים הגדולים) פשוט חי לעצמו וגם אם זה כואב (ואני בטוח שזה כואב) לא נראה שלמישהו זה באמת מפריע. פשוט מרגיש שאין לי משפחה במובן הרומנטי של המילה.
בדיעבד אני מבין שהחרא סליחה על הביטוי שאכלתי מהבית הזה פשוט דפק אותי בכל כך הרבה בחינות שזה הגיע למצב שהמעט שממנו אני מפיק אושר והנאה הוא בזכותי ואין פה שמץ של השתחצנות להפך אם בוחרים להסתכל על הצד העצוב בזה אז אני פשוט לבד ואם אני לא אתן לעצמי את הכאפה, את הליטוף ואת הכתף אף אחד לא יתן לי.
השליטה שיש לי היום בחיים שלי וחופש המחשבה וההבנה שלי יכולים להפתיע רבים אבל המחיר שנאצלתי לשלם על זה ברבדים יותר אישיים בחיים שלי הוא אכזרי. באמת.

אני מרגיש שקצת התפספתי פה במעטה המשפחה שלי אציין שאני אדם שעבר דברים לא קלים ושמתי לב לדפוס בחיים שלי שבו כל פעם אני מגלה ומבין עוד משהו מהעבר שלי (בדרכ זה מתפוצץ לי בפנים אבל עם הזמן מתחשלים) שמסביר את המצב העגום על פניו שאליו הגעתי. אני לא מושלם ובחלק מהתהליך עשיתי טעויות אבל כאדם ריאליסטי שהתעמת עם אמיתויות קשות בחיים אני מבין ששילוב של מזל רע, סביבה לא תומכת ומכילה הביאו אותי למי שאני בשבסך הכל אני גאה בעצמי בהתחשב בנסיבות וחושב שעקב חוסר שליטה ועניין אמיתיים בחיים שלי במהלך הילדות יצרו את הפערים והחסכים שאני חש בהם.
תחשבו שכל פעם שאני עושה צעד קדימה משהו מושך אותי שניים אחורה ומאוד קשה להתקדם ככה בחיים. יש דברים שאני צריך לפתור ולפעמים זה פשוט חונק אותי אבל מה אעשה?

אחרי כל זה מגיעה שאלה יותר קונקרטית. אני משתחרר בעוד פחות משנה.
שתבינו שבשבילי גיל 21 זה הגיל שבו אני אוולד מחדש. אני לא יודע מה יהיה בדיוק, מפחד למען האמת אבל מעל הכל משתוקק לחיות את החיים ולגלות את העולם.
הבעיה שאני עדיין כבול לעבר בכל מיני דברים בעיקר בנושא המשפחתי ובכוונה אני כותב כבול כי אני מתכנן להשתחרר מהמצב הזה אפילו אם זה יהיה הדבר האחרון שאני אעשה.
השאלה אם בתור אחד אדם אמיתי שבשבילי להתנהג בצורה שלא תואמת את מה שאני מרגיש יכולה להסב לי תסכול רב אני צריך להפנים את המסקנה שכמו שהרבה דברים בחיים שלי קרו פשוט בגלל מזל רע (חייב לפרש לטוב או רע מה לעשות) גם המשפחה שאליה נולדתי היא לא מתאימה לי בהבנה שלי היום ואני חושב שהפתרון הוא לחדול מלנסות להתאים את עצמי אליה בכוח, האם זה נשמע סביר פשוט ללכת עד הסוף ולעשות את מה שכנראה מתבקש מכל זה ולהתנתק מהמשפחה?
כשאני אומר להתנתק תבינו שאני בן אדם טוטאלי שברגע שהחלטתי משהו צריכה להיות סיבה מיוחדת בשביל שאני אשנה את זה.
לגבי תגובות של ״מה עם לדבר עם ההורים/אחים על זה״ או ״תנסה לתקן מה שיש״ אז אציין שזה נלקח בחשבון ואני פועל כראות עיניי אבל אומר בקצרה שיש דברים שפשוט לא ישנתו ואנשים שכנראה חייבים לסבול יחס קר ומנוכר בשביל שמשהו יזיז להם.

תודה למי שקרא הכל הייתי שמח לתגובות אולי יותר ממבוגרים שחוו משהו דומה או מכירים מקרוב. זה באמת חשוב לי.