נורא קשה לי בצבא נפשית. אני מטופלת אצל קפס, אבל הוא לא ממש עוזר. הבעיה שלי היא עם העבודה עצמה, אני מרגישה שאחרי שנה ועשר חודשים אני נחנקת, באמת קשה לי. זה לא פינוק או משהו, אפילו שאנשים יחשבו שזה פינוק.
אני עשר שעות ביום מול מחשב, מתקשרת לאנשים, מכינה טבלאות, ואני מרגישה שאני בסוף יום מתמוטטת. עכשיו יש לנו ביקורת, אז יש ימים שאני נשארת יותר מאוחר, לפעמים עד עשר, עם כאבי ראש וכאבי גרון.
אנשים מתייחסים אליי כאילו אני חייבת להם משהו, ובפעמים הנדירות שאני יוצאת לאפטר למחרת בבוקר יש לי אלף טלפונים.
אני לא יכולה לאכול צהריים בשקט, לא יכולה לשבת חמש דקות בלי שמישהו יבקש ממני משהו.
הלכתי פעם למרפאה, והתקשרו אליי 100000 פעמים; וכל פעם אומרים שזה דחוף, דחוף.
כאילו לבן אדם אסור להיות חולה? לא מבינה את זה.
בסוף גם היא רצתה שאחתום לה על טופס חול. באמת אנשים חצופים.
או שהוצאתי גימלים (יום אחד מכל הזמן שבו אני בצבא הוצאתי גימלים) והקצינה שלי עשתה על זה פרצוף, ואמרה שהיא צריכה אותי.
ותבינו משהו, אם באמת הייתה איזו חשיבות לדברים שאני עושה, כל הטבלאות האלה אולי לא היה לי אכפת. אם הייתה איתי עוד מישהי, זה היה יותר טוב, אני לבד. לגמרי לבד.
אני עושה דברים ואני לא מבינה למה.
דרך אגב, התפקיד הוא משקית שלישות למי שרוצה לדעת.
ואני באמת צריכה עזרה.
יש לי עוד חודשיים, ונמאס לי לבכות בשירותים.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025