היי, זה יותר פוסט פריקה מאשר שאלה...
אני אמא צעירה מאוד, לפני כמה חודשים קיבלנו את האבחנה של בני בן השנתיים וחצי, שאומר שהוא אוטיסט... האמת ? תמיד ידעתי שמשהו לא רגיל אצלו אך לעולם לא דמיינתי שזה מה שנקבל... את ההריון עצמו עברתי בצורה קשה ודיכאונית מאוד ובכלל אני רק נכנסת לשם עמוק ועמוק יותר... כל הזמן חושבת לעצמי מה יהיה שיגדל? הוא ידבר אי פעם? הוא יקרא לי אמא? ככל שהוא גדל יותר הפער הולך ונראה יותר.. ואשקר אם אגיד שאני לא מקנאה בהורים אחרים בגינת המשחקים שילדיהם בגיל של בני מדברים... ותמיד המחשבות הן למה דווקא לי? לא מספיק הריון בגיל צעיר אז גם ילד עם אוטיזם? ושלא תבינו לא נכון... הוא החיים שלי ואני אוהבת אותו כל כך... אבל פשוט נמאס לי כבר לפעמים מכל השיט הזה של החיים... כשהוא הולך לישון אני כמובן נרדמת איתו ביחד מוקדם כי פשוט אין לי כוחות להתמודד עם המשך היום, ישר כשאני עוצמת עיניים אני כל כך שמחה להיכנס לחלום שבו הילד שלי עם טרנינג בלי חולצה, בים, יוצא מהמים אליי בריצה ומבקש אבטיח או גלידה.... ואז בבוקר אני קמה וזה נראה לי כל כך קצר, מסתכלת ורואה שהוא עדיין אוטיסט. חוטפת כאפה וחוזרת למציאות של נפנופי ידיים שאומרת שכנראה לא ידבר בקרוב. תודה למי שקרא עד לפה, וסליחה על החפירה....
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות