למה אמהות מעצבנות לא טורחות להשתיק את הילדים שלהם?

אני יודעת שזה לא משהו שכל אחד יוכל לענות עליו, לכן אני אשמח שאולי אמהות יענו מניסיון, אולי יש לזה הסבר..
אני נתקלת הרבה בתופעה של ילדים שבוכים בצרחות (או סתם צורחים) בפומבי, ואיכשהו בכל המקרים האלה שנתקלתי - האמהות אפילו לא עשו ניסיון להרגיע את הילדים. פשוט המשיכו בשלהן ונתנו לילד לצרוח.
אקדים ואומר שאני בן אדם שנורא קשה לו עם ילדים באופן כללי. אני לא מבינה אותם ואין לי חיבור איתם, ככה שתחסכו ממני את הביקורת, כי זה מי שאני. (יכול להיות גם שבין השאר יש לי רגישות גבוהה לרעשים חזקים מתמשכים ומציקים כאלה - ובתכלס למי אין - אבל זה המצב).
העניין הוא שכשזה מגיע לצרחות כאלה זה כבר באמת בלתי נסבל, אני יושבת בבית קפה והאוזניים שלי מתחרשות מאיזה תינוק שאין לי מושג מה עובר עליו, אני בקניות ויש איזה ילד שרוצה משהו וצורח ואני לא מצליחה להתרכז או לחשוב על שום דבר אחר.
עכשיו אוקיי, אני מבינה שלילדים גם יש דרכים שונות מאיתנו להביע מה שהם רוצים ואי אפשר לגרום לילד להיות שקט ונוח מתי שרוצים, אבל לשבת ליד התינוק בעגלה ופשוט לתת לו לצרוח כשאת שותה בנחת קפה ושאר הסועדים רוצים לפוצץ לעצמם תמוח? לעמוד ולהסתכל על התאריך של החלב כשהילד לידך עובר התפרצות זעם שלמה? או לתת לילד לצעוק, למשוך לך בשרוול, לדחוף ולהרביץ לך כשאת ממשיכה להסתכל בפלאפון ולעשות תנועות מגוננות שונות בהיסח הדעת? (כל אלה דברים שנתקלתי בהם בין השאר).
אני באמת רוצה להבין, זה איזה מנגנון התמודדות של אמהות או משהו? אתן מתחרשות עם הזמן? מקבלות כמות סיבולת בלתי נגמרת לכאב/רעש/הצקות?? אני פשוט תוהה מה גורם לנשים כאלה לא להגיב ולהישאר אדישות, ואיך אולי גם אני יכולה לפתח מסוגלות כזאת?..