שאלה לאנשים שיש להם חבורה. אתם אחד בשביל השני גם ברגעים קשים או רק בפאן?

לא מזמן היה בחור בשם אופיר ענבר שהתאבד מתוך בדידות והאומץ שלו לשתף גורם לי לרצות לשתף בקשיים שלי.
אנחנו חבורה של 4 בנים ו3 בנות עוד מהיסודי! גם המשפחות שלנו מכירות (כולנו גרים בשני מושבים קטנים וצמודים). לכל אחד מאיתנו יש גם חברים וחבורות נפרדות, אבל אנחנו סוג של חברי ילדות שנפגשים מדי פעם, נגיד פעם בחודש, ועושים טיול או יציאה. תמיד היתה לי הרגשה שאנחנו החבורה האמיתית אחד של השני ושתמיד נהיה שם אחד בשביל השני כשהחרא פוגע במאוורר. אפילו שלכל אחד יש חיים אחרים ואנחנו לא בקשר שוטף.
מה שכן, אף פעם לא היינו חברים מהסוג העמוק. נגיד אם מישהו מהחבורה מפוטר מהעבודה אז לחבורה הוא יספר שהוא התפטר מרצונו החופשי. ואם מישהו עובר פרידה קשה מבחורה אז הוא לא יבכה לנו על הכתף וישתף בכאב, מקסימום נוציא אותו לבלות וכאלה.
אבל אני תמיד הייתי במן אשליה שדווקא החבורה שלנו תמיד תהיה שם אחד בשביל השני ברגע האמת. אפילו שאין לנו חיבור עומק, ואפילו שלכל אחד יש חברים אחרים שהוא יותר קרוב אליהם.
ראיתי את הקשר ביננו כמו איזה משהו בלתי שביר שיותר חזק מהחיים ושהוא מעבר לנסיבות של החיים, ומעבר לאם אנחנו התרחקנו או התקרבנו. כמו שבסרט החבר'ה הטובים הם נפגשים אחרי 20 שנה והם עדיין דואגים אחד לשני.
נגיד אם מישהו יצטרך שנתקע באילת וצריך שנאסוף אותו, או אם מישהו יחטוף מחלה קשה ויצטרך שנתרום לו כיליה, או שהוא ילך לאיבוד במדבר אז אנחנו נהיה אלה שיחפשו אותו גם הרבה אחרי שהחברים האחרים שלו ישכחו ממנו.
היתה מישהי לפני איזה שנה בשם רוני שכל המדינה חיפשה לה תורם של מח עצם, החברים שלה הרימו לה קמפיין מטורף, כל המדינה היתה על הרגליים כדי להציל את הרוני הזאת. אז ככה בערך ראיתי את החבורה שלנו, שאם יקרה איזה משהו שמצריך עזרה שאף אחד לא יכול לתת, אז אנחנו נהיה שם אחד בשביל השני ונעשה את הבלתי אפשרי אחד בשביל השני, אפילו שאנחנו לא בקשר שוטף. פשוט בגלל שיש לנו שורשים משותפים ואנחנו מכירים כל כך הרבה שנים וגדלנו ביחד כמו משפחה.
אבל בשנה האחרונה (ובמיוחד בתקופת הקורונה) נכנסתי לקשיים כלכלייםף פיטרו אותי, וזה גרם לזה שאני פחות יכול להרשות לעצמי נסיעות ובילויים וראיתי שהחברים לא ממש מתלהבים לעזור לי. נגיד אם מישהו מהם צריך לאסוף אותי ליציאה אז הוא עושה לי פרצופים או שאני מציע שנצא לפאב שכונתי כי אין לי כסף עכשיו למסעדות אז עושים לי ריגשי. ובכללי המצב הכלכלי גם הוריד לי את המצב רוח ושמתי לב שבמפגשים של החבורה הם כבר לא סופרים אותי! אני יכול לבלות איתם סופש בזולה בים ולהרגיש הכי לבד בעולם!
ובהתחלה ממש כעסתי עליהם שבתקופות שאני מצליח, נגיד הייתי שנתיים שותף בבר בתל אביב והיה ליין שהיה לגמרי הפקה שלי והלך חזק, ובתקופה ההיא הרגשתי שכולם ממש מחפשים את הקירבה שלי. והיתה גם תקופה שכתבתי תסריט והיו בשואוביז כאלה שהתעניינו וזה הרגיש שזה הולך להצליח (בסוף זה נכשל כי יצא משהו דומה) וגם אז הרגשתי שהחברים דואגים לי ומתעניינים בי.
אבל עכשיו אני לגמרי בריצפה, אין לי כסף, אין לי מצב רוח, גנבו לי את האופנוע, הכל מתחרבן לי. ואני מרגיש שהחברי ילדות לא שם כשצריך. ואני לא מדבר על תמיכה נפשית (למרות שזה גם משהו שאני אשמח לקבל) אני מדבר נטו על דברים טכנים שאני מצפה שיעזרו לי בהם והם פשוט מנפנפים אותי!
ובהתחלה כעסתי עליהם ממש, והרגשתי שזו סוג של בגידה והאשמתי אותם וכל פעם מישהו מהם היה עושה לי קטע מסריח אז אמרתי לכל האחרים שהוא חוצפן וכאלה וזה פשוט גרם לאחרים גם להתחיל להתרחק ולעשות לי קטעים. זה הפך להיות מן מעגל קסמים, שכולם חברים שלי 'על תנאי'. שהם סובלים את הנוכחות שלי כל עוד אני סותם את הפה ומוריד את הראש. ואם אני מעיז לדבר על היחס שאני מקבל אז המצב רק מחמיר.
לאף אחד מהחברי ילדות לא באמת אכפת ממני, הם מגלגלים עלי עיניים, מדברים איתי קצר, עושים לי קטעים, חותכים אותי כשאני מעיר להם על ההתנהגות.
זה כל כך קיצוני שזה ברמה שאין אפילו שיחה על הדברים. אם אני רק מצייץ לכיוון מישהו שההתנהגות שלו לא סבבה אז הוא יכול אחרי זה להגיד לאחרים שמוצש נפגשים ושאני לא מוזמן, וכל האחרים אומרים לי שאני צריך פשוט לתת לו להוציא את העצבים עלי ושזה יעבור לו עם הזמן ושאם אני אתווכח איתו זה רק יבוא לרעתי.
בקיצור דורסים אותי וחוזרים עלי ברוורס ואין אף אחד בצד שלי. הם כולם רק רוצים להמשיך לבלות ולצאת ולהנות מהחיים.
היה פעם סרט כזה שנקרא החוף עם לאונרדו די קפריו שהם מוצאים אי בודד וכל היום נהנים עד שמישהו מהם נפצע או חולה ואז הם פשוט זורקים אותו בג'ונגל כדי לא להתמודד עם הסבל שהוא עובר שמדכא אותם. ככה אני מרגיש. שפשוט זורקים אותי לאריות. שלאף אחד לא אכפת.
אבל בימים האחרונים התחלתי להסתכל אחורה על היחסים שלי עם החבורה הזאת ואני קולט שבתכלס גם אני סוג של אינטרסנט כל השנים. שבתקופות שמישהו הצליח אז הוא יותר עניין אותי, ושבכלל היו לנו עוד 2 בנים בחבורה (היינו פעם 9) שהם לוזרים כאלה מבאסים ואני דאגתי להוציא אותם. ושבתכלס רק רציתי שהחבורה הזאת תהיה הגב שלי בגלל שאין לי חברים אמיתיים וחיפשתי איזשהי מסגרת שתתמוך בי (אין לי אחים וההורים שלי מאוד מאוד זקנים וחולים).
בקיצור פשוט גיליתי שאני בעצמי אינטרסנט.
וקשה לי עם המחשבה הזאת.
קשה לי לתפוס את זה.
קשה לי להתמודד עם זה.
יש לי אובססיה להיות צודק אבל מצד שני אני מרגיש שבתכלס כל מה שאי פעם נתתי לחברים שלי היה בשביל שהם יחזירו לי יום אחד.
כל מה שעשיתי היה בשביל לגרום להם להרגיש שהם חייבים לי כדי שישמרו עלי מהעולם.
כל פעם שהתגאתי בהם זה היה פשוט בדברים המוצלחים שהם השיגו. (נגיד אחד מאיתנו היה בריאליטי והיו שנתיים שכולם זיהו אותו וממש התקרבתי אליו)
בקיצור אני פשוט אינטרסנט.
אז מצד אחד אני פגוע מהם בטירוף
מצד שני אני קולט שכולם אינטרסנטים, כולל אותי.
והמח שלי מתפוצץ. אני לא מצליח להתמודד עם הריקנות שזה משאיר בי.
אני חושב שאפילו הורים הם אינטרסנטים כלפי הילדים שלהם, זה כבר מוכח שילדים יפים ומוצלחים מקבלים יחס יותר חם מההורים שלהם מאשר ילדים מכוערים וכושלים.
העולם שלנו זה 100 אחוז אינטרסים ואני עוד שניה בן 30 ורק עכשיו אני קולט שאני מתעורר מחלום שעשוי מצמר גפן מתוק שישנתי בו כל החיים.
זה מטורף בעיני.
אבל הכי קשה לי להכיל את עצמי.
איך אני מתמודד עם זה שאני אינטרסנט?
איך אני מתמודד עם זה שכולם אינטרסנטים?
איך אני מתנהל מול החברים שלי? הם פגעו בי! האגו שלי לא נותן לי להמשיך להיות איתם בקשר.
מה עושים עם העולם הזה???