איך בוטחים באנשים בעולם מרושע?

אתחיל מזה שהיו לי חיים מאוד קשים - רקע של עולה ממשפחה עניה שיש בה גם הזנחה. אני בכלל לא יודע אם זו בעיה, אבל אין לי שום אמונה בבני אדם. בעיקר כי החיים לימדו אותי לא לבטוח. חשוב לי להבהיר שאני לא בדיכאון, אני דווקא מאוד שמח על הרבה מהדברים שיש לי. ויש לי חברים טובים שאני מסוגל לבטוח בהם אפילו בבעיות משפטיות רגישות.

האם זאת מסקנה שמגיעים אליה כל האנשים, עם הגיל? כשהייתי ילד, היתה לי מידת אמון מאוד גבוהה בבני אדם. ככל שהתבגרתי וחוויתי, זה רק הלך והצטמצם. במבט לאחור, אני פשוט מבין שלפחות 70% מהאנשים שפגשתי בתחנות החיים השונות היו אנשים רעים עם כוונות זדוניות. רוב הזמן, ידעתי לשמור על עצמי והאינטרסים שלי. לפעמים, נפלתי - וזה עלה לי בכסף, בבריאות בזמן...

אני אפילו לא סומך על זה שאם אתעלף פתאום ברחוב בגלל מכת חום נגיד, מישהו בכלל יטרח לעזור לי ולפחות להזעיק אמבולנס. התחושה שלי היא שיהיה יותר קל להעלים עין ולתת לי להמשיך לשכב.
במקומות עבודה שעבדתי בהם - תמיד היתה פוליטיקה נמוכה יותר ממה שהולך בכנסת. פעם, נתתי לאישיות שלי לבלוט. עם השנים, הבנתי שפשוט צריך להסתיר ולהעמיד פני קונפורמיסט.
על זוגיות בכלל אין מה לדבר. יצאתי עם כמה נשים לאורך הרבה שנים. התחושה האישית שלי, וצר לי במקום מסוים שזו המסקנה שהגעתי אליה, זה שלנשים באמת אכפת רק ממעמד וכסף. האחרונה שיצאתי איתה, ביקשה לראות את תלוש השכר שלי בחמש הדקות הראשונות לפגישה שלנו. לא שיש לי מה להתבייש, בתור עובד בתעשיית ההייטק, אבל בחיי שבשנה האחרונה הבנתי למה יש בעולם מנזרים שחיים בהם רק גברים.

שלא לדבר על זה שגם אין לי שום אמון ברשויות הביטחון או אכיפת החוק. כשהייתי בן 19, הגעתי לצבא עם ציפיות מאוד גבוהות ואידיאליזם. כל המפקדים שהיו לי, למעט אחד שפיקד עלי חודשיים, רק ניצלו אותי והתעללו בי. עד לרמה שנאלצתי לערב עורך דין שיפעל לשחרר אותי מההתחייבויות שלי לצבא. (וזה הצליח)

אני לא יודע בכלל אם מה שאני חושב ומרגיש זה נורמלי. היום, דיברתי עם מישהי מבוגרת שאני מחזיק מהדעה שלה והבנתי ממנה בין השורות שזה לא - היא שאלה אותי ישירות.
אני יכול לספור על יד כמה אנשים יש לי בחיים שאני באמת סומך עליהם.
האם זה משהו שפשוט אנשים לומדים עם הגיל?