הולכת לנתק את כל הקשרים החברתיים, צעד חכם או עוד פאשלה לאוסף?

אודה לכם מאוד אם תקראו עד הסוף.
אני בן אדם מאוד אימפולסיבי כשזה נוגע לקשרים חברתיים, ברגעים כאלה רק הרגש עובד אצלי ולא ההגיון.
כשמישהו ממש ממש פוגע בי אני יכולה כל כך להיפגע שאני עלולה לזרוק כמה משפטים חריפים עם חומר למחשבה ולנתק את הקשר בלי לחשוב פעמיים.
ככה אני. בגלל זה שילמתי מאוד ביוקר בחיים בגלל כל מיני סיטואציות שפעלתי בהן לפי הרגש ולא לפי השכל.
אני רואה המון אנשים מסביבי שרבים או נפגעים ומשתמשים בצביעות, אני לא יכולה.
לא יכולה להיות צבועה. לא יכולה לחייך לבן אדם שפגע בי עד עמקי נשמתי, איך אפשר? הצביעות נובעת מהגיון. הם לא רוצים לפגוע באינטרסים שלהם שאולי יום יבוא והם יצטרכו את עזרתו של הבן אדם. לי אין את ההגיון הזה, מה שאני מרגישה כאן ועכשיו על פי זה אני פועלת וזה מה שאני מוציאה החוצה בלי לחשוב פעמיים על ההשלכות ועל התוצאה.
אז אחרי כל ההקדמה המכובדת הזו, ארצה לשתף אתכם בנקודת השבירה שלי-
כן, כן אתם עדים לה ברגעים אלו ממש.
אני בת 17, עולה לכיתה י"ב , עוד שנה שלמה לסבול.
אני מרגישה תלושה. מרגישה לא שייכת, מרגישה פשוט בול עץ וחסרת משמעות.
אף אחד לא באמת מכיר אותי כי אף אחד לא באמת מתעניין.
אני בחורה יצירתית, אני טובה בכתיבה, אני אוהבת לרקוד, אוהבת לצלם וחולמת להיות עורכת דין או לפחות לעסוק בתקשורת, תחביבים, שאיפות וחלומות שאף אחד לעולם לא יידע עלייהם כי אין לי עם מי לשתף ובמיוחד כי אף אחד לא מתעניין.
כולם עסוקים ומרוכזים רק בעצמם או בקבוצות הקבועות שלהם.
אין לי חברים מחוץ לבית הספר, מה שיש לי זה את הכיתה שלי ואי אפשר באמת לקרוא להם חברים, אבל אלה הקשרים החברתיים היחידים שיש לי.
אם הם לבן אז אני שחור. אם הם חריף אז אני מתוק. זה כל יום מחדש לפתוח את הדלת ולהרגיש כאילו פתחת הרגע מקפיא. אדישות, קרירות, הכל כל כך קודר. אין יחס חם, אין יחס אוהב, אין יחס מכבד, אין הדדיות, אין לי מקום בבית הספר. ומאוחר מידי לעבור. עוד אסימון שנפל מאוחר מידי.
מבחורה אופטימית ומחוייכת הפכתי לפסימית ונוטפת מרירות.
המצב שלי לא תמיד היה ככה. בכיתות הנמוכות יותר המצב היה דבש.
הכיתה הייתה על מוד של "כולם עם כולם" בימים ההם הייתי מאוד פעילה חברתית, ולא היה רגע שהייתי בבית. תמיד הייתי בחוץ עם חברים.
ככל שהתבגרנו יותר ויותר כל אחד פנה לכיוון שלו.
אני מרגישה שאני כבר לא מכירה אף אחד מהכיתה. כאילו שלא עברתי איתם 5 שנים ביחד. כל הזיכרונות שלי נמחקו. אני מרגישה שאני רק יודעת את השמות שלהם אבל לא מכירה אותם. תמיד בכל כיתה יש את הגרעין החברתי שכל מי שלא בתוכו הוא סוג של "ניצב" . אז אני בתפקיד של ניצבת. אני לא מרגישה חלק מהכיתה. אני לא מרגישה שייכת , אני לא רצויה.
כל פעם כשאני מנסה לפנות למישהו מהכיתה אני צריכה לחזור על אותו משפט לפחות 5 פעמים עד שאני כבר מוותרת והולכת כי אף אחד לא מקשיב לי.
זה לא שיש לי קול חלש וזה לא כי אני לא פונה בצורה יפה, זה כי אני בלתי נראית, ובלתי נשמעת.
אתמול הייתה מסיבת כיתה לכבוד סיום השנה.
הברזתי.
ידעתי שאני אשב על הספה כשכולם נהנים מסביבי ואחייך כאילו אני באמת חלק מזה.
אני שונאת את ההרגשה הזאת ועוד יותר שונאת להעמיד פנים שאני נהנית כשעמוק בפנים אני מרגישה מועקה ונקרעת לחתיכות. חוויתי את ההרגשה הזאת כל כך הרבה השנה עד שבחרתי להימנע מזה ולא ללכת.
גם רבתי עם החברה היחידה שלי בכיתה שעוד איכשהו הצלחתי להסתדר איתה למרות שגם זה התלווה בסבל רב. גם היא מרוכזת רק בעצמה ובבעיות שלה.
כשהייתי מנסה לספר לה משהו היא מיד הייתה מעבירה לכל נושא אפשרי שקשור רק אליה. לא אכפת לה ממני, היא צבועה והיא ארסית כמו נחש.
עכשיו אני באמת לבד.
אין לי אף אחד.
כולם תוקעים לי סכין בגב, כולם כל כך אגואיסטים, אני כל הזמן מנסה להתחבר מחדש, אני בן אדם שנורא אוהב להעניק ולתת. אני מאוד אוהבת לעזור למי שצריך ותמיד היו באים אליי לשיחות נפש. אם מישהו צריך משהו אני מיד נרתמת לעזרה.
אם מישהו עצוב או פגוע אני מיד דואגת להעלות חיוך. אני לא יודעת איך הגעתי למצב שבו אני נמצאת. כנראה שאני לא מספיק בולטת. יש לי מראה מאוד נאה אבל אני לא מנצלת אותו כדי למשוך תשומת לב. אני לא אוהבת להיות במרכז העניינים, אבל אני כן רוצה להיות לפחות חלק מהחברה ולא להיות בלתי נראית.
בגלל שכל כך נפגעתי מהיחס שלהם כלפי ובגלל ששנה הבאה אני אתקע איתם שוב לשנה נוספת החלטתי פשוט להסתגר. להתנתק מכולםםם, להימנע מכל שיח או מכל מבט ישיר בעיניים שלהם. לבוא לבית הספר נטו בשביל ללמוד, לאכול סנדוויץ' בארוחת עשר לבד עם עצמי ולעוף מיד הביתה.
אני לא צריכה אותם. רע לי איתם יותר משרע לי עם עצמי.
הבדידות כבר מוכרת לי כך שכבר התרגלתי אליה אז זה לא באמת יזיז לי.
אני יודעת שזה עלול רק להחמיר את המצב. ציינתי כבר שאני אימפולסיבית. אז רציתי לשאול אם זה רעיון טוב? האם באמת כדאי לעשות את זה? האם באמת כדאי להסתגר ולהתנתק מהם כדי שהם יראו שהם פגעו בי? לא באמת יהיה אכפת להם. קצת ירכלו "מה נסגר איתה ומה היא חשה" אבל לא משהו שאני לא יכולה להתמודד איתו.. אבל בסופו של דבר גם אחרי הריכולים הם פשוט ישימו עליי פס ואני אסיים את התיכון (סוף סוף) בידיעה שבעוד כמה שנים כשישאלו אותי על התקופה שלי בתיכון אני אסתכל במבט לאחור לעבר אותם הימים ואגיד בחצי חיוך " חוויה" כשבלב אני אגיד "גיהנום".
מה לעשות?